דבש התמר

דבש התמר

החום הגדול ועמו הרוח הנושבת בשעות שבין הערבים, הביאו עימם את החסידות שחגו מעל צמרות עצי התמר העמוסים לעייפה.

 הן חגו במעגלים, כשמותת כנפיהן  פרושה לרווחה, בניסיונותיהן להחליט על מקום מנוחתן  ללילה הקרב ובא, עד להמשך מסען  ביום המחרת, לארצות החום שבאפריקה הרחוקה. הן עשו כברת דרך עד להגיען לאזור השבר הסורי האפריקאי אל מול  ימת המלח, בצבעי הטורקיז המתכתי, ולמול הרי אדום ומדבר יהודה.

ממעל הן הביטו על ענפי התמר ושטחי השדות החרושים רגבים רגבים , לחים מהשקיית הבוקר, וקרירים למגע רגליהן. כאן הן ידעו ילונו את הלילה. האדמה תחוחה וריחנית, בודאי ימצאו תולעים למאכל, ומעט מים שנקוו בתלוליות העפר החרושות.

כשהבטתי אליהן חשתי את ברכתן, כמידי שנה בהגיען לחלקת אדמתנו, ברכה המבשרת את שלהי הקיץ ותחילתו של הסתיו שבטבע. למרות שעדיין לא חשתי את ריחו של הסתיו ידעתי שהחסידות יודעות לקצוב את הזמן הנתון וזה אכן יבוא במהרה אל אזורינו.

התיישבתי על הסלע מביטה אל הלהקה עד שאחרונות המאסף אף הן כיווצו כנף ונחתו אל הקרקע. "אורחים נטו ללון"....ריח המקום התמזג עם ריחות  מחוזות אחרים שהביאו עימן הציפורים. ערבוביה,  של ריחות וקולות, שהביאה עימה ערגה לחופש ולהתנתקות מהיומיום מתוך יכולת להמריא למעלה ולהביט על הכל ממרחק, לדעת שבשקט הקיים שם במרומים יש מהיכולת להביא את השלווה לחיי ולראות את שאינני יכולה תמיד לראות מן הקרקע....מקרוב.

האשכולות, העמוסים בתמרים בשלים למכביר המחכים לקטיף, תמרים מלאים, דבשיים ועסיסיים, כרעו תחת משאם. ידעתי שמחר עם עלות השחר לכשתעזובנה  החסידות את המקום, יתמלא המטע בהמיית העובדים אשר יגעו לעבודת הגדיד, הפרי יאסף, ולאחר ימים אחדים יעשה את דרכו ויגיע  לארצות הקור שמעבר לים, כשהוא מבשר את ניחוחות הארץ  שבה חנו החסידות במסען, ארץ בראשית , ארץ זבת חלב ודבש.