בסיום הלימודים התחתנו. ערכנו מסיבה גדולה. הוריי באו מארה"ב לחתונה. הם החליטו להאריך את שהותם שמה, אבי קיבל משרת מרצה אורח באוניברסיטה בכירה. קנינו את הדירה בראשון לציון, קבלנו סכום נכבד מהורי שנינו ולקחנו גם משכנתא.
הבאתי את רקסי לגור איתנו; לי זה היה ברור מעליו, לה – לא כל כך, אך הבליגה. קבעה חוקים ברורים היכן מותר לו לשהות והיכן אסור. הוא למד את החוקים בדרך הקשה, חטף לא אחת מכות ממנה על הפרות. כמובן, רק אני טיפלתי בו; גם שילמתי לדרור, הילד של השכנים, שיוציא אותו בצהריים מהבית לעשיית צרכיו. היא התלוננה על השערות שמצטברות על הרצפה ועל הרהיטים, אפילו שהשטח שהוקצה לו בדירה היה מצומצם ביותר. רבנו לא אחת בגלל רקסי- "מה את רוצה שאעשה, שאזרוק אותו?" הייתי טוען כנגדה. "לא, אבל אתה יכול למסור אותו"- הייתה תשובתה. אם הייתי מעלה את הטעון שאני אוהב אותו וקשור אליו, הייתה בוכה: "הלוואי והיית אוהב אותי באותה מידה ומתחשב גם בי." אך בשבילי הוא היה בן משפחה לכל דבר. לא יכולתי לוותר עליו.
כשנתיים אחרי החתונה היא נכנסה להריון. שמחנו מאד. היינו מסודרים בעבודה,הרווחנו יפה. במקצועה, היא תוכל לעבוד גם מהבית תקופה מסוימת עד שהילד יגדל קצת. היחסים בינינו בתקופה זאת היו טובים למדי, אני פינקתי אותה, מלאתי את כל גחמותיה. ההיריון התאים לה, היא נראתה יפה מתמיד, קורנת.
באחד הימים רקסי נעלם. כשבאתי הביתה, לא יצא לקראתי בצהלות שמחה, כדרכו. היא הייתה בבית. סיפרה שהדוור הביא חבילה, היא הלכה להביא כסף לתשר והכלב יצא דרך הדלת הפתוחה וכבר כמה שעות שלא חזר.
יצאתי לחפשו. הסתובבתי בכל האזור, קראתי בשמו. כלום. התחיל לרדת גשם. חזרתי. היא הרגיעה אותי שבוודאי יחזור בקרוב. זה לא קרה. הייתי נסער: הוא כבר כלב זקן, מה יש לו לחפש בחוץ בלילה, בגשם. ישנתי גרוע, היו לי סיוטים שהוא שוכב פצוע. בבוקר חיפשתי אותו שוב, אך ללא הועיל. לא התרכזתי בעבודה באותו יום וכך גם למחרת. חיפשתי אותו שוב ושוב. הוא חזר ביום השלישי: רזה,מלוכלך ושותת דם מפצע פתוח. חבקתי אותו ובכיתי משמחה. תפסתי בזוית העין את מבטה המרוכז בי: ראיתי שם לגלוג, ראיתי שם בוז. הייתי מאושר מכדי להתייחס. האכלתי אותו, רחצתי אותו וחיטתי את פצעו.
חזרנו לשגרה. היא הייתה כבר בהריון מתקדם,לא הרגישה טוב, היו לה לחצים, נפיחות ברגליים. הפסיקה את עבודתה לקראת הלידה.
ואז זה התחיל. חזרתי מעבודה יום אחד ומצאתי את רקסי אפאטי, לא רץ לקראתי, שכב בפינתו. דאגתי. היא צחקה: "מה יש, אתה לא מרגיש רע לפעמים? זה יעבור לו". הוא לא אכל ולא שתה דבר כל אותו ערב. הווטרינר כבר לא מקבל בשעה זו. החלטתי לקחת אותו אליו למחרת בבוקר, אם מצבו לא יוטב. בלילה הקיא גושים מוזרים, כהים. בבוקר נראה שהתאושש. שתה קצת, ברך אותי בקשקושי זנב. הלכתי לעבודה בהרגשה שהמשבר חלף. ואמנם כך היה. הוא חזר לעצמו.
הסיפור חזר על עצמו כעבור שבועיים: שוב היה אפאטי, שוב לא זז ממקומו ולא אכל, שוב הקיא. הפעם הגעתי אתו לווטרינר. על פי סיפורי, הבחין בסימני הרעלה; הצטער שלא יכול לבדוק את תוכן קיבתו לראות במה מדובר. עשה לו זריקה למניעת שטפי דם פנימיים ונתן לי כדורים שאצטרך לתת לו בתקופה הקרובה.
החזרתי אותו הביתה. הייתי מוטרד. סיפרתי לה מה אמר הרופא. כיצד יתכן שהורעל? הרי הוא לא מסתובב לבד ברחובות, אוכל רק בבית מהאוכל המיוחד לכלבים. "מי יודע מה הוא אוכל כשדרור מוציא אותו? התריסה כנגדי- הוא הרי מת למשהו שונה מהאוכל היבש הזה שאתה נותן לו". דברתי עם דרור למחרת. הוא נשבע שלא משחרר אותו מהחגורה.
לא ידעתי מה לחשוב. התהלכתי עם הרגשה רעה. דבר ראשון כשחזרתי הביתה, הסתכלתי על הכלב, לראות אם הוא בסדר. זה הטריף אותה. "רק הוא מעניין אותך" זרקה לי.
עברו עוד שלושה שבועות ומועד הלידה התקרב. הייתי בעבודה כשצלצלה שהצירים התחילו: היא מתארגנת ליציאה, שאבוא מהר. חכתה לי מוכנה לתזוזה, התיק, שהכינה לקראת הלידה, בידה. הייתי נרגש מאד. לא בכל יום נולד לך ילד. היא נאנחה מכאבים בזמן הנסיעה: צירים. הלידה הייתה ממושכת, לידה ראשונה. הוריה הצטרפו להמתנה. הסתובבתי עצבני בפרוזדור עם שאר האבות הממתינים. הלכתי למזנון, חזרתי, התעדכנתי במצבה. שוב ישבתי ליד הוריה, מתוח, מקווה שהכול יעבור בשלום, שהיא לא תסבול יתר על המידה.
בדיעבד אני זוכר שלשבריר שניה עלה בדל מחשבה במוחי: לא ראיתי את הכלב, הוא לא ניגש אלי כשבאתי לקחתה לבית חולים, אך מיד ביטלתי את חששותיי: ודאי לא הבחנתי בו, הייתי נרגש ומתוח מכדי לשים לב אליו ברגעים המעטים ששהייתי בבית; הרי מיד יצאנו, היא חכתה ליד הדלת.
הילד נולד לפנות בוקר . הלידה עברה בסדר, בלי אירועים חריגים. לשניהם שלום. היא נרדמה מותשת. הילד העטוף שכב לידה, בעריסה. בני. פנים צחות ואף כפתור. גומא בסנטר.
נסעתי הביתה. הייתי נרגש ומאושר אך גם עייף מאד. מקווה שאצליח להירדם. צריך להודיע להוריי בארה"ב שהפכו לסבים. צריך להחליט סופית על השם; עדיין התלבטנו. צריך... הגעתי לדירה: דממה מוזרה קדמה את פני. אני חושב שעוד לפני שפתחתי את הדלת – ידעתי. לבי אמר לי זאת. הכלב לא ניגש אלי. ליד הכניסה – קיא גדול ושחור, שאריות אוכל. חיפשתי אותו. מצאתיו שרוע בפרוזדור, בין החדרים. כבר היה קר. מת לפני שעות. כרעתי לידו המום. ליטפתי את פרוותו. צפידות מוות הקשתה כבר את אבריו. דמעות זלגו מעיניי בלי שליטה. כמה זמן ישבתי כך? היה כבר שש בבוקר כשהתרוממתי. לקחתי שמיכה ועטפתי את גופו. לקחתי מיכל פלסטיק מהמטבח ובעזרת שני קרטונים, הרמתי חלק ניכר מהקיא שבכניסה והכנסתי למיכל. סגרתי את המכסה.
נכנסתי לאמבטיה והתקלחתי. עמדתי זמן רב תחת הזרם, ראשי מרוקן. לא רוצה לחשוב, אחר-כך, אחר-כך. התלבשתי, שתיתי כוס קפה חזק. ב-8 הייתי במרפאה. נתתי לווטרינר את המיכל. אני רוצה לדעת ממה מת הכלב שלי. אני חייב לדעת. הוא שלח למעבדה.
נסעתי הביתה. הרמתי את גופתו וירדתי לאוטו. נסעתי לבית הוריי הנעול. קברתי אותו בגינת בית ילדותי, במקום שהוא היה פעם גור קטן ונלהב, חברי הנאמן שניחם אותי בבדידותי.
חזרתי לדירה ופתחתי בחיפושים; לא הייתי צריך להתאמץ יותר מדי: בבוידם, מאחורי מיכל צבע שבחזית, עמדה הקופסה: "רעל עכברים". קפאתי. בליבי ידעתי עוד קודם.עוד מהפעם הראשונה. אך מוחי לא יכול לקבל זאת. לא עד כדי כך! לא יכול להיות! והנה זה קרה. בשבילה הגיע הזמן, עכשיו, לפני שמביאים את הילד הביתה.
החלטתי לחכות עם המסקנות. רוצה לראות את תוצאות המעבדה. אז אפסוק, לא לפני. היא רק עכשיו ילדה את הבן שלי. אני אחכה.
נסעתי לבית החולים כמו סהרורי. ראיתי אותה ואת הילד. סיפרתי לה על הכלב, מבלי לרמוז על שום חשדות, רק שהוא מת וקברתי אותו. היא שמה את ידה על ידי. אמרה שהיא באמת מצטערת. שהיה כבר כלב זקן וחולה. זה הרי קרה לו כמה פעמים, מי יודע ממה סבל. "עכשיו יש לך ילד לשמח אותך, הוא ינחם אותך, אל תדאג. הוא מותק אמיתי, נכון? " הסכמתי איתה.
תוצאות המעבדה היו כפי ששיערתי – רעל עכברים. לא אמרתי לה דבר. תפקדתי בצורה מכאנית בימים הבאים. אמה עמדה לבוא אלינו לסייע לה עם הילד עם הגעתה הביתה. הכנתי עבורה את החדר הנוסף, שעתיד להיות של הילד. לא קנינו דבר לפני הלידה, בגלל אמונות תפלות ; עכשיו היא הכינה רשימה שלמה ואני קניתי מה שבקשה.
הבאתי אותה הביתה ביום השלישי אחר הלידה. אמה שהתה איתנו ואביה בא בערבים. תכננו את הברית. הם רצו מסיבה גדולה, אני עמדתי על כך שיהיה צנוע, מוזמנים מעטים. התאכזבו והופתעו מנחישותי, לא הכירוני ככזה, אך נכנעו. הורי לא הספיקו להגיע לברית. הבטיחו שיבואו ארצה בחופשה הקרובה של אבי. היו נרגשים ומתגעגעים. אמא הופתעה מהטון שלי :"אתה נשמע מוזר" אמרה והמשיכה: "כנראה עוד בהלם מהפיכתך לאב". לא סיפרתי לה דבר על הכלב.
למחרת הברית הסתלקתי. את המזוודה הכנתי עוד כשהייתה בבית החולים – הסתרתי אותה באוטו. את המכתב כתבתי במשרד. כתבתי לה שאני יודע שהיא הרעילה את הכלב, הבדיקות הוכיחו זאת וגם הקופסה המוסתרת. שלא אוכל לחיות אתה יותר, לא אוהב אותה ולא יכול להישאר אתה יום נוסף, שאני אפילו מפחד ממנה. שאני נגש לעורך דין ופותח בהליכים. הוספתי שאהיה אבא לילד שנולד לנו ואעשה כל מה שצריך למענו, אם היא תאפשר לי.
גדעון השתתק אחרי שטף הדברים. הדליק עוד סיגריה; המאפרה הייתה כבר מלאה. "התחלתי שוב לעשן מאז הפרשה. לפני כן לא עישנתי שנים, מאז שפגשתי אותה. היא לא יכלה לסבול את זה, אז הפסקתי". הוציא את העשן, נאנח והמשיך:
" אחסוך ממך את מבול הקללות והנאצות שהיא ומשפחתה המטירו עלי; לא ציפיתי למשהו אחר. אבל לא רק הם, היו גם חברים משותפים שסיפרתי להם- הייתי צריך הרי להסביר כיצד עזבתי אישה ותינוק אחרי הלידה - שאמרו שאני משוגע, שאני עושה כזה סיפור מכלב זקן. "בסך הכל כלב", אמר לי חבר, "מה רצית, שהיא תביא תינוק בן יומו לבית עם כלב זקן שמשיר שיער בכל מקום?"
בסך הכל כלב! לא טרחתי להסביר, להתגונן. הם לא היו חברים שלי בכל מקרה. הם אימצו אותי בגללה, עכשיו יצאתי מחייהם. זה כל הסיפור. היא עדיין לא נתנה לי גט, היא תסחט אותי כמה שתוכל, היא רוצה את הבית לעצמה. לא ממש איכפת לי, אני רק רוצה שהפרשה הזאת תגמר ."
שתק. הייתי נרגש. חבקתי לו את הכתף. הוא נבוך, קם ונכנס לשירותים. כשחזר, הביא מהמטבח אבטיח , צלחות וסכינים. חתך וחילק. אכלנו בדומיה. פתאום הרים את ראשו, הביט אלי, עיניו היו בהירות, נחושות:"תראה, עשיתי קצת חושבים בחודשים הרבים האלה: אני לא טיפש עד כדי כך, הרגשתי דברים מההתחלה, הרי יצאנו כמעט שלוש שנים עד החתונה, ראיתי דברים שלא אהבתי. אבל... שאני אוותר על בחורה כזאת? שכולם כל כך מתפעלים ממנה, כל כך מקנאים בי שהיא נפלה בחלקי, כל כך...אני, שהייתי כזה קטן, כזה מסקן... נו, אז זכיתי בה, יופי לי!" שוב העווית המוכרת בפניו" : אני מקווה שלמדתי מהפרשה הזו משהו, כי אם לא – אין לי תקנה."
נפרדנו בחיבוק. שוב הבטחנו לשמור על קשר. נכנסתי למכוניתי, אך לא מהרתי להתניע. ראיתי עדיין את מבטו לנגד עיניי, אותו מבט פגיע של גדעון הנער בגופו של הגבר בן ה-30. כוונתי את הראי הפנורמי של השמשה לעברי: פנים עייפות,ניצני זקן כהה, שני מפרצים עמוקים בשער שעל מצחי במקום התלתלים הסבוכים של פעם. והעיניים? מה הן משדרות ביני לביני, כשאני לא מעלה עליהן שכבות מגן של ציניות או של אדישות? ומה השתנה אצלי מאז התיכון? האם באמת אפשר בכלל שמשהו ישתנה? או שמה שהיה הוא שיהיה, והיתר זו רק העמדת פנים, מוצלחת פחות או מוצלחת יותר?
"לפחות אתה עשית מעשה, שברת את הכלים, לא המשכת במשחק" – אמרתי בקול, כאילו גדעון עדיין לידי.
ואז התנעתי ויצאתי לדרכי.
©
