סיפורים

דניאל (פרק 5) – דברים / רונן

דניאל (פרק 5) – דברים / רונן

 

אלה הדברים אשר דיבר בלטשצאר אל כל שארית הפליטה בעבר הנהר, במידבר, בערבה מול סוף בין-פארן ובין תופל ולבן וחצרות ואדי זהב. אחד עשר יום מחורב דרך הר-שעיר עד קדש ברנע. ויהי בארבעים שנה בעשתי-עשר חודש באחד לחודש דיבר דניאל אליהם ככל אשר ציוה עזאזל אותם.

ותהי תודעתם כאחת. ותתנחשל ותתנפץ אל כל אשר קורות אותם משחר התופת היורקת, מעשה נבלה קוסמי למען יוקרבו, אחד ואחת, נשים זקנים וטף על מזבח של מילה מחודדת. ויהי ערב ולא שב הבוקר לאחריו ובקור האינטרגלקטתי של המשמעות הרובצת, קפאו דבריו והתגבשו והיו לטוטפות זוהרות. מגדלור של הבנה בתוך הריק של המשמעות.

 

מנחה: נצח נפלא לכן, נשמות ותודעות מיוסרות. הפעם בתוכניתנו "דברים" ננסה לעמוד על הקשר הכמעט המיסטי בין יוצר, יצירה וצופה. האם קיימת תודעה הגדולה מאיתנו אשר מכוונת אותנו לייצור? מהו בעצם מקור היצירה? האם מרגע שהיצירה מתקיימת במכלול הזמן חלל היא עומדת בפני עצמה? מה היכולת של היוצר, באמצעים העומדים לרשותו, לגעת או להגיע לתודעתו של הצופה? בשאלות מענינות אלה נעסוק באופן נצחי. כל אלה שנגזר עליהם לשוב ולהתחבט בהן מוזמנים לקחת חלק ברב שיח ההזוי משהו והבלתי אפשרי של תוכניתנו. בתוכניתנו הפעם חידוש, דמויות פיקטיביות יגיעו וימסרו גם הן את געתן על הנושא. אתם, צופים אומללים, תצטרכו להחליט האם דמות פיקטיבית שאומרת את האמת האם דבריה אמיתיים. ניתן לבחון זאת גם מזוית אחרת. כשדמות בתוך ספר משקרת האם באמת דבריה הנם שקריים?

 

דניאל:    ידידי. מכרי ושארית הפליטה. כל אלה אשר התייסרו לכל אורך הדרך והגיעו עד הלום. לא קלה היתה הדרך.

מילים הן רק אמצעי ולא מטרה. המילה היא המכחול ביד היוצר. מיכחול חלש. היא יכולה רק להעלות צל חיוור של רגשות ותחושות. לכתוב על מישהו שנסגרה על אצבעו דלת של מכונית מעבירה את הרעיון ולא את התחושה האמיתית. המילה הכתובה אינה מסוגלת להעביר באמת, את ההפתעה ואת הכאב הפועם באצבע שהולכת ומתנפחת הולכת ומשחירה בפולסאר כאב צורב שמוחה כל דבר אחר מתוך התודעה. כאב שהופך בבת אחת למרכז היקום לנפש החווה אותו. לתהליך אבולציוני שלא ניתן לשחזור בשום אמצעי אומנותי. עד לרגע שהציפורן, המשחירה לאיטה, דועכת ומתנתקת סופית מהגוף שהגה אותה.

 

אלילת השיש: יכול להיות סיפוק רגשי בקריאת טקסטים פורנוגרפים. יש מקומות בהם הרגש זקוק לדימויים ויזואליים דווקא למרות חוסר הממשות שבהם. באמצעות אימון מודע ניתן לחדד את התחושות ולהביאם לכדי שלמות בלתי מודעת ולפעמים, לכזו העולה על המקור. בכל ניסוי כזה יש לקחת בחשבון את ההשפעה המטאפורית שיש לתוצאות על המדענים עצמם.

 

מנחה: מעניין, את יכולה להביא דוגמאות?

 

עבד נגו: הניסוי נכשל. לא ניתן להרוס את המרקם האילוסטרטיבי שנבנה במוחו של הנסיין. התמונות והמושגים תמיד ישאבו מתוך עולם המושגים הפרטי שלו. לא יהיה ניתן ליצור מושגי על חדשים מתוך האין. בדיוק כשם שהוכח באינסוף ניסויים פסיכוסגסטיים ואחרים. כל הפרטים המופיעים בדמיונו של אדם חולם לקוחים מנסיונו האמיתי. הסבל האנושי מגדיר את עצמו בכל פעם מחדש באופן עצמאי. לא ניתן להמחיש באופן חיצוני או לכפות מבחוץ אסונות, רגשות ומחשבות הנמצאות מחוץ לטווח הספקטרום הרגשי של מושא הניסוי. מילים השזורות ביד אומן יכולות לקעקע את מושגי היסוד שלנו, לזעזע ואולי אפילו לסדוק. הן אינן יכולות לחדור או ליצור משהו חדש - יש מאין. תהליך ההמשגה הנו תהליך אקומודטיבי שנמצא מחוץ לטווח ההשפעה שלהן.

 

מנחה: לדעתי ישנה סתירה בדבריך.  מצד אחד אתה מדבר על עולם מושגים פרטי של הנסיין ומצד שני אתה מציין שלא ניתן להשפיע על העולם הזה מבחוץ. כלומר שלכל ישות יש את עולם המושגים הפרטי שמתפתח בתוכה ללא שום קשר להשפעות חיצוניות. לא ברור לי כיצד זה אפשרי. לא ברור כיצד ישות כזו יכולה ליצור תקשורת מכל סוג שהוא עם ישויות הנמצאות מחוץ לה. אולי כוונתך שכל ישות בונה עבור עצמה יקום שלם. כל ישות היא אלוהים של עצמה ולא יכולה להיות בשום אינטראקציה עם אלהויות אחרות. לא ניכנס כאן לקביעתו של ויטגינשטיין שלא ניתן לקיים משהו הקרוי שפה פרטית משום שעל פי קביעתך כל הדיון הזה חל בתודעה של ישות אחת בלבד ולכן עצם הרעיון של קיומו אינו אפשרי. אני שמח לארח על במה זו אורח נכבד. אני בטוח שנוכל כולנו ללמוד רבות מנסיונו המיפלצתי.

 

לוציפר: הגיהנום אינו בר קיום. זהו שקר אמיתי או אמת שיקרית המתפתל כתולעת או וירוס ומכלה את התודעה האנושית. כל אשר ניתן לתאור במילים אינו בעל משמעות. הפחד והכאב האמיתיים הם אלה שלא ניתן להגדירם. הבלתי ידוע תמיד יהיה חזק הרבה יותר מהידוע ולכן גם בעל השפעה חזקה יותר. כל הכופרים המנסים להעלות זאת על כתב רק פוגמים ומקלקלים את ההשפעה ארוכת השנים של מעשי.

 

דניאל: עצור!

 

מנחה: אני אבקש מהמשתתפים לא להפריע למהלכו של הדיון. גם אם חלק מהדברים הנאמרים כאן אינם לתודעתם. נפנה כעת למשתתפים חדשים שזו להם הפעם הראשונה בתוכניתינו.

 

חנה הילמן: "מעניין כיצד הסיפא"

 

RAIN:"אפוקליפטיקה מעושנת.
             ... נקודת מצב אחת, של כמעט סוף התכלית, ואיך הנרטיב חוזר לאחור ונזכר בשאר
הדמויות, נותן להן אפיונים וסוג של מיתוס, אולי משהו שנשאר עם הקורא לאחר הקריאה".

 

אבי פיקנסון: "ישנם דברים אשר  אינם נראים  וחשים  מתחת  לעור  בנימי הדם והעורקים... והראות  גדושות , והעניים  כבויות  והריחות  עזים , צל בני אדם  אבודים"

 

גלי צבי-ויס:"נבואת זעם, סוף ימי עולם. "ויהי חושך", היפוך מוחלט של קריאת האלוהים בבריאת העולם.  זכרונות נערמים, בלתי נשכחים, אלו הם בתי הכלא של הזיכרון. זיכרונות דואבים המלווים את יומך. לא כל מה שלא הורג אותנו, מחשל אותנו."

 

אילנה קוסטיקה: " החלק האחרון נראה לי קצת מבולבל ואת הסוף בכלל לא הבנתי. רק אור ואהבה, ובעקבותיהם כבר יגיע כל השאר!"

 

anat-הארלי: "חופש הבחירה הנכונה"

 

מוטי אשכנזי: "כמה איום, כמה נורא, כמה מבעית,,,, וכמה נכון".

 

אריה רובינוביץ:  "יחד עם כל הרוע שבעולם בכל זאת אפשר להפיק ממנו והרבה כי החיים הם מתת אל ויש לנצלן בצורה מיטבית."

 

תן רון: " ספק מציאות ספק חלום ספק מונולוג פנימי. מבולבל המשפטים נכנסים אחד לתוך השני  ומספרים סיפורים מקבילים. ממחיש את הקצר התקשורתי שהביא לאסון."

 

רות: " ....ההרגשה שהתקבלה בי , יותר נכון אימה שעתה רק צריך ---ל-ברוח  !!!!!"

 

צבי הורוביץ: "כשאתה כותב טור מילים...בכל שורה--מילה אחת....אתה

        משחרר עצמך מאחריות לחבר מילים שיביעו רעיון בשורה אחת....

        נניח שאכתוב...

       יציקה

                   תבונה

                   ענווה

                   רכות

                   חסד..

 

      זה תמיד נכון...  כל קישור  ביניהן הוא טוב

      אבל   חייב שיהיה גם מסר בחיבור המילים בשורה

      ולתת לו חיזוק בהורדת שורה למילה אחת...

 

     אם אתה משתחרר מהאחריות לחיבור המילים....מה עשינו?

 

מנחה: שאלה מענינת. מה דעתכם?

 

 

שדרך: בכל פעם שהיוצר הגדול מחבר אותיות למילים. מילים למישפטים נערך הניסוי מחדש. בהיזון חוזר המהדהד לנצח בין יוצר יצירה וקורא. אינסוף התחלות בראשית. אינסוף אפוקליפסות נראטיביות המושלכות לפח האשפה של התודעה. יסורי היצירה המתפתלים במוחות קודחים. הפוחדים מצבע הקיא על לובן הנייר הבתול. צירי הלידה הבלתי אפשריים כופים את עצמם עלינו. מתיסרים כנרקומנים של אותיות. עמלים בתופת של מילים, צבעים, צלילים של יקומים הזויים התפורים עמוק לתוך נפשותינו. מקועקעים לנישמת חלדנו בניטים צבעוניים של שירה. בחרוזים ומטאפרות הננעצים בנו כשיפודים מלובנים..

 

סמאל:  הרוע אינו אמיתי. רוע זה פיקציה. ועשיתי בהם מילים לענותם. סיפורים ליסרם. כעובדי כפיה נאמנים יונקים הם את אסונם ביסורים סיזיפיים. אסון מוליד אסון. פורפטו מובילה של הגיהנום. התופת האמיתית של האנושות היא בתוך הדמיון היוצר שלה. ששששש

אל תגלו לאף אחד.

 

וגם אם תזעקו.... ע צ ו ר !

 

בכל זאת נוע תנוע.
 
- ס ו ף -
או רק ההתחלה אם תרצו

 

© כל הזכויות שמורות לרונן

 

תגובות