"מי אתה ?"
"מה זאת אומרת מי אני? אני זה אתה." הבטנו אחד בשני. הוא היה לבוש בחליפה כחולה בהירה, חולצה בצבע מנטה ועניבה תואמת. איכשהו הצבעים השתלבו אבל קצת חם מדי לעונה. שערו היה מסופר קצר ואופנתי. עיניו, מבעד למשקפי התיל היקרות, בחנו אותי ואת בגדי העבודה שעלי. "מה אתה עושה כאן?"
"מה שכולנו עושים הלילה – ליל סדר!" שני האחרים הנהנו בראשם להסכמה.
"לא זכור לי שהזמנתי אתכם."
"אנחנו לא זקוקים להזמנה, אנחנו זה אתה."
"איפה הייתם עד עכשיו?"
"היינו עסוקים." שוב בחר לענות בשם כולם. הבחור שישב לימינו הרכין את ראשו והביט בצלחת של המנה הראשונה. משהו בתנועתו אמר לי שאינו מסכים אבל בחר לשתוק. הבחור הרביעי שישב ממול רק המשיך לחייך ולא אמר כלום. כולנו היינו מסובים בביתי. זה לא היה הבית שאני גר בו עכשיו. זה היה הבית הישן שבו נולדתי (אולי יותר נכון לומר נולדנו). ישבנו סביב שולחן העץ שסבא בנה. השולחן שתמיד היה צריך חתיכה מקרטון מתחת לרגל הקרובה למטבח, אחרת כל ארוחה היתה מקבלת מחלת ים. השולחן היה ערוך לשישה עם הסרויס החגיגי של אמא. הקרמיקה הכחולה עם הפרחים. עד היום, זהו הסרויס הכי מגעיל שפגשתי. מעניין אם תמיד חשבתי כך. הבחור המחייך שישב מולי הרחיב את חיוכו.
"אני מאוד אהבתי אותו. תמיד כשאכלנו עם הסרויס הזה משהו נחמד קרה." אמר המגונדר. נזכרתי ביום הולדת אחד, אולי בגיל שש. אמא הרשתה לי להזמין רק ארבעה חברים מהכיתה. לא היינו עשירים במיוחד והסרוויס היה רק לששה. שניים באו. זה היה יום הולדת די עצוב. לא פתחנו מתנות והעוגה היתה לא טעימה. שנה אחרי זה כבר הפסקתי לחגוג.
"מספיק עם זה." קרא אלי הגנדרן ומזג יין לכולם. החייכן מיהר לשתות כאילו הוא זקוק ליין בכדי לשמור על החיוך עובד. המהורהר הביט ביין האדום שממלא את הכוס, אבל לא נגע בה. מביט בה באותו הריכוז שבחן בו קודם את הצלחת הריקה.
"לחיינו." קרא הגנדרן והניף את הכוס, מחכה קצת שכולנו נחקה אותו. הרמנו את הכוסות וללא ההשקה המסורתית לגמנו מהיין. היין היה טוב. העפיצות החמוצה שהתפזרה לי בפה כמו שיחררה בעדינות את תאי הטעם. האלכוהל נספג בדמי וגרם לי לתחושות נעימות. החייכן גמר את כל היין בכוס. הגנדרן שתה במתינות, מתענג על הרגע. המהורהר לקח לגימה קטנה, השהה אותה בפיו ואז בלע. אחר כך שקע שוב בהרהור ארוך לפני שלקח לגימה נוספת.
"אז מה אנחנו עושים כאן?" שאלתי את השאלה המתבקשת.
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" שאל המהורהר וכולנו השתתקנו. לא האמנו שהוא ידבר. אז החייכן התחיל לצחוק וצחוקו הדביק גם אותי ואת הגנדרן, שחייך וחשף שיניים לבנות מושלמות. החיוכים כמו הדהדו בינינו, מתגברים ומשחררים מעט את המתח. עד לרגע זה לא הרגשתי כמה אני מתוח. נשמתי עמוק, מרפה ככל יכולתי את השרירים בגב ובכתפיים. המשא שנשאתי כל כך הרבה זמן כבר לא היה שם. המהורהר הביט בי כמבין וחזר להביט במפלס היין שבכוסו.
"אנחנו מחכים לעוד מישהו?" שאלתי, בוהה בצלחות הריקות.
"אתה המארח - אז למה אתה שואל אותנו?"
"אז תלכו מכאן. אני לא צריך אתכם."
"זה לא מנומס."
החייכן הפסיק לחייך, נעלב משהו.
המהורהר הפסיק להביט בכוס היין. "אתה כן צריך אותנו. אתה חייב להחליט."
"על מה אני חייב להחליט?"
דממה. שלושתם הביטו כעת בתוך הצלחות הריקות. שותקים!
"מה אני חייב להחליט? אם אני לא יודע על מה אני חייב להחליט אז איך אני יכול להחליט עליו?" הייתי מרוצה מאוד מהטיעון ההגיוני שלי.
אבל הם עדיין שתקו.
"אני לא רוצה להחליט. אני מסרב להחליט. בסדר!?". לא יודע מהיכן הגיעו הדמעות אבל הן נטפו כמו טיפות דם לתוך כוס היין שלי. מבעד למסך הדמעות ראיתי שגם הם בוכים. המגונדר בכה באלגנטיות, מוחה מדי פעם את הדמעות בזויות עיניו באמצעות מפית הבד שאחז בידו. החייכן המשיך לחייך למרות עיניו הדומעות. המהורהר נשבר בבכי קורע לב, שאנקות חדות עצרו את נשימתו כל כמה שניות. "יכולתי כבר לגמור תואר שני עד עכשיו." ילל.
"ואני יכולתי להיות מנכ"ל בהייטק" ענה לו המגונדר וקינח את אפו. החייכן שתק. כאילו לא ידע מה להגיד שהוא יכול להיות.
"ואני יכולתי ללכת עם דורית אז כשהיא הציעה לי." הוספתי. "היא בטח היתה נותנת לי באותו לילה." הם הסכימו איתי בשתיקה, כל אחד מהסיבות שלו.
"אתם זוכרים את הסל שקלעתי בשניה האחרונה ועלינו לחצי הגמר של אליפות בתי הספר?"
"אנחנו גם זוכרים איך החטאת את קליעות העונשין בגמר והפסדנו..."
"הסל בחצי הגמר." אמר המהורהר.
"דיינו!" אמר החייכן וחייך.
"אתם זוכרים איך העתקתי בבגרות במתמטיקה והסילביה הזו כמעט תפסה אותי."
"סילביה זאת המורה הרומניה עם החזה הענק?"
"בכל זאת קיבלת בבגרות במתמטיקה רק שבעים ותצטרך לעשות מכינה אחרי השחרור."
"תעודת בגרות." אמר המהוהר.
"דיינו." ענה החייכן.
"אתם זוכרים את הפעם הראשונה עם אילנה בפרדס."
כולנו השתתקנו. ריח פריחת התפוז עמד באוויר, שהיה רטוב משלושה ימים רצופים של גשם. האדמה היתה בוצית ורכה, כמו אילנה. התחושה המופלאה הזו של הפעם הראשונה. תחושה שלא חשנו אף פעם לפני אבל אלפי פעמים ניסינו לדמיין כיצד זה ירגיש. איך מצד אחד הר הציפיות היה בעוכרינו ומצד שני חשבנו שעכשיו כבר אפשר למות כי כבר עשינו את זה. ואילנה היתה מתוקה כמו פלח תפוז עסיסי.
"ואחר כך עבדנו כל הקיץ בשביל לשלם על ההפלה."
"אילנה." אמרתי ונימת תוגה השתרבבה לקולי.
"דיינו." ענו שלושתם
"ומה עם ספורט ולצאת ולרקוד ולא להרגיש מוגבל."
"ולעלות ולרדת במדרגות, וטיולים ארוכים ברגל." הוסיף החייכן.
"וללכת ולמדוד מכנסיים ונעליים חדשות מבלי שיסתכלו עליך."
"ומה בקשר לפשוט להמשיך לחיות?" שאל לפתע המהורהר.
"דיינו." ענו השניים האחרים והביטו בי, והמבט שלהם כאב תופת. כאב כזה שתופס אותך מבפנים ומתנחל בתוך העצמות. כאב שלא ניתן למגר.
"אתה רוצה לחשוב על זה עוד קצת?" שאל הזקן עם הזקן הלבן. היה לו זקן ארוך ולבן. לבן יותר משלג טרי. עינייו היו חיות וחכמות אך לא הצלחתי לעמוד על צבען. הוא לגם את היין במתינות מכוס הכסף הגדולה. "ההחלטה היא רק שלך. אבל אתה צריך להחליט מהר."
"גמרתי את שארית היין שבכוס שלי. החלטתי!"
"דיינו." ענו לי השלושה.
בליל ... לחודש ... ערב ליל הסדר, שימש רב"ט .... כמפקד כיתה בפלוגת כוננות של גבעתי. התקבל דיווח על חולית מחבלים ליד גדר המערכת והם הוזנקו ליירט את החולייה, בטרם תחדור לשטח ישראל. החיילים חתרו למגע מיידי על מנת לגלות ולהשמיד את חברי החוליה. נוצר מגע והתפתחו חילופי אש מנשק קל ובינוני. התברר כי זהו מארב מתוכנן היטב מצד המחבלים, ורוב חילי הפלוגה נפגעו מאש צולבת שנפתחה עליהם משני הכיוונים. האש לוותה בירי מרגמה ופצצות RPG. רב"ט ... שנפגע ברגלו מפצמ"ר, חילץ את חבריו תחת אש תוך סיכון ממשי לחייו. רב"ט .... איבד את רגלו בהתקלות ונמצא כרגע בתהליך שיקום בתל השומר.
© כל הזכויות שמורות לרונן
