אתמול הבאתי אותך לחופה...
אתמול הבאתי אותך לחופה, צעדת ביני ובין אביך לבוש בבגדים החגיגיים שקנית במיוחד לאירוע. פניך קרנו באור מיוחד. שילבתי ידי בתוך ידך, ידך רעדה קמעה, גם ידי.
לחצתי את ידך בהתרגשות, מצמידה אותה אלי, קרוב אלי, כמעט כמו אז, לפני שנים רבות, כאשר צעדנו שנינו לגן הילדים, ידך הקטנה הייתה בתוך ידי רועדת ולוחצת חזק.
"מתי כבר נגיע?" שאלת.
"עוד מעט בן יקר שלי, אחרי הסיבוב".
"ואיך קוראים לגננת?" המשכת לשאול בדאגה.
"ריקי" עניתי, "ויש לה עוזר שלמה, ויהיה לך נחמד שם."
"ויהיו הרבה ילדים?" הקשית.
"כמובן, חלק מהם אתה מכיר, הם מהבניין שלנו, אל תדאג..."
נתתי לך חיבוק ונשיקה ונפרדנו.
"שלום ושיהיה לך טוב" קראתי אחריך.
ובאמת היה לך טוב, אתה חברותי, טוב לב ואהוב על כולם.
ושוב אחרי מספר שנים, צעדנו יחדיו, ידך הקטנה בתוך ידי, רועדת, דואגת, לוחצת חזק.
אתה בן שש, עולה לכיתה א'.
"איך קוראים למורה?" שאלת.
"בלהה" השבתי לך.
"ואני צריך לספר לה שאני יודע כבר לקרוא ולכתוב וגם קצת חשבון?"
"לא חמוד שלי, היא תגלה זאת לבד, אתה תשחק עם הילדים, תרגיש בנוח, ותהיה ילד טוב" הוספתי.
צלצול בית הספר היה הסימן להיפרד. נשיקה וחיבוק, והלכת.
"שלום ילד ושיהיה לך טוב" קראתי אחריך.
וכשהתחלת את החטיבה וצעדנו יחדיו, לא כל כך רצית אותי לידך, אבל ההורים גם כן היו מוזמנים. בדרך, שאלתי אני אותך "איך קוראים למורה?"
"טלי" ענית.
פתאום ראית את חבריך ורצת אליהם.
"נתראה שם" צעקת, ונבלעת בתוך החבורה הרועשת שחיכתה לך.
המשכתי לבד, שמחה שגדלת ואתה מוקף בחברים ושאני קצת... מיותרת...
שלום בני היקר, ושיהיה לך טוב... לחשתי לעצמי.
וכך מבלי להרגיש הסתיימו כל שתים עשרה השנים שבהם השקעת, למדת, כייפת, השתתפת בתחרויות ספורט, הרווחת מדליות, גביעים, צעדות, מסעות.
לפעמים היה נדמה שאתה הולך לבית הספר כדי לבלות ולא כדי ללמוד...
ואז היגיע עת הגיוס לצבא, וכמו תמיד צעדנו יחדיו, ידי בתוך ידך, כף ידך חסונה, כף ידי רועדת.
לפני ששילבתי את ידי בתוך ידך, ביקשתי את רשותך, ואתה הסכמת. ידינו הושטו זו לעבר זו ונצמדו חזק זו לזו. הרגשנו שזהו רגע גורלי, חזק ולא נודע.
את שם המפקד לא אני שאלתי אותך ולא אתה שאלת אותי.
קרבתי את ידך אלי, דמעות בעיני, ממאנת להיפרד.
האוטובוסים הגיעו, זה היה הסימן שצריך להיפרד, נתתי חיבוק ונשיקה, והסתכלתי בדמותך המתרחקת...
שלום ילד שלי, שלא יהיה לך קשה... התפללתי בליבי.
והשנים הבאות שנות לימוד הן. תואר ראשון, תואר שני וגם תואר שלישי כבר סיימת...
ואתמול ליוויתי אותך ביום המאושר בחייך.
מצידי השביל המוביל אל החופה, עמדו האנשים ומחאו כפיים. נפנפנו להם לשלום,
הפרחנו נשיקות באוויר. אני לצידך, אביך בצד השני, אתה בינינו.
חיברת אותנו שוב לכמה שעות.
היית ילד קטן כשנפרדנו. עשרים שנה אתה בינינו, נאמן להוריך, לא מעביר סודות, לא משתתף בקנוניות, שווה בשווה מתנהג אלינו הבוגרים, שלפעמים מתנהגים כמו ילדים מטופשים...
הלכנו שלובי ידיים לעבר החופה, שם, חיכתה לך מישהי אחרת, מישהי אהובה שבחרת לך לאישה. היא הושיטה את ידה, וידך החסונה לפתה את ידה. לרגע החזקת בשתי הידיים, שלי ושלה, ואז, לאט ובעדינות עזבת את ידי ופנית אליה...
ביחד המשכתם ללכת, לעבר העתיד.
ואני צפיתי בך ורגשות של שמחה, דאגה, ואושר הציפו אותי.
שלום בן יקר שלי... שיהיה לך במזל טוב.
