קשר

"ואם אתאבד, יהיה אכפת לך?" שאל בהתרסה.

"למה אתה שואל?" ענתה מיד.

הוא שתק. "אתה חושב על זה?" אל תהיי קלישאית ביקש ממנה בליבו, בבקשה לא, אני לא אעמוד בזה.

"דני, מה קורה?"  הוא הביט ברצפה. הוא לא ילד, אבל איתה...

היא בטח תשייך גם את זה לקשר בינו לבין אמא שלו. כבר בפגישה הראשונה היא ניסתה להאשים אותה. הוא התעצבן, זה היה נראה לו בנאלי ושטחי. אז התקשר לבטל את הפגישה הבאה. היא ביקשה שינסו שוב כי היא חושבת שיש פה משהו. הוא פחד שהיא רוצה את הכסף אבל הסכים כדי לא להראות עקשן במיוחד. ואז דברים קרו והוא נשען עליה והיא אפילו היתה שם, כך נדמה לו. והם כבר שנה ביחד והוא אפילו נשאר איתה כשעבר דירה. זה מוזר לו, קשר שנבנה, קשר שחשוב לו.

רק עכשיו קלט שהשאלה בכלל לא היתה קשורה לשיחה בינהם, מאיפה היא באה ועוד עם ו' החיבור?

הוא הרגיש אי שקט כבר כמה ימים. לא ידע בדיוק למה, לא ידע אפילו בערך למה. זה יכול להיות הכל וזה יכול להיות אף אחד מהדברים. בדרך אליה לא חשב על משהו מיוחד.

"דני, למה שאלת אותי את זה? זה בגלל שאיחרתי?"

אוף, למה את כזאת? מה נראה לך, שאני תינוק?

"איכזבתי אותך", ספק שאלה, ספק קבעה.

הוא הביט בה, יופי עכשיו הוא צריך גם לנחם אותה. "לא, זה לא זה" אמר.

"אז מה?" טוב לפחות היא ירדה מנושא המחשבות ולא נכנסה לפניקה.

"לא יודע מה" אמר. זאת האמת, מותר לו. בשביל זה היא פה. לעזור לו להבין מה ולמה ואיך? איך לעזאזל?

פתאום הרגיש עייף כל כך, ורעב ומיובש. הרגיש שאין לו כוחות, לא אליה, לא אל עצמו. הוא רצה לקום וללכת. לסיים את ההצגה הזו. ההצגה השבועית. הדיבורים, החיזוקים, החדר הזה. כבר בהתחלה לא התחבר אליו. אחר כך התרגל. ועכשיו הוא לא יכול לסבול אותו פתאום. הכתם בשטיח המרופט נהיה בולט נורא, עציצי הבמבוק שבטח קיבלה במתנה מלקוחות מרוצים נראו כמו שולחים לעברו זרועות שטניות, מתקן הטישו הרב פעמי היה מעליב בפני עצמו ותקתוק השעון המונוטוני הטריף אותו.

"אני לא כל כך יודעת...טוב לך להיות קצת בשקט?" "יש משהו שאתה רוצה לדבר עליו ולא נעים לך?"

לא יודע.

"זה קשור לאיתי?" אה, הם דיברו על איתי לפני ששאל את השאלה.

הוא משך בכתפיו.

היא הביטה בשעון, הוא הכיר את המבטים האלו, מבטים שאומרים שהגיע הזמן.

"דני, אנחנו מתקרבים לסיום, אבל אני לא רוצה שתלך ככה. אולי תגיד משהו בכל זאת."

רק בגלל שלא נעים לו ממנה, הוא לא מתנפל עליה ועל האמירות יפות הנפש האלו. רק בגלל שלא נעים לו ממנה הוא אפילו קצת מאמין להן.

"אני בסדר, זה בסדר".

"אם תרגיש שאתה רוצה לדבר תתקשר, טוב?" אמרה ונגעה בגבו כששם את המעיל.

"אז שבוע הבא?" שאלה. "באמת?" שאל. "מה?" היא לא הבינה. "באמת להתקשר?"

היא חיבקה אותו, "בטח".