מוקסמת

כבישים חלקים,שלוליות אין ספור,

כל הבריות מחפשים מחסה מין הכפור,

מקום מסתור.

ואני מוצאת בו קסם,

לראשונה בחיי.

רגלי נרטבות ממי הגשמים,

עיני מביטות בעבים אטומים,

חסרי רגישות,

אך יותר אמינים מכל ישות,

על גבי שלטי החוצות.

אני פוסעת לאט ורגוע,

הטיפות מפלסות דרכן אלי.

מהמקום הכי פגוע,

לראשונה בחיי,

אני מוקסמת מהחורף.

הסערה מתחזקת והם רצים,

כעוסים,לא מרוצים.

כבר לא ברור מי רועש יותר?

האדם או הרעם.

הם בוהים בי כעל מטורפת,

שיער מסורבל,איפור מרוח.

אין אני עוד מתעטפת,

לא מחפשת לי סככה לברוח מהסערה.

ללא כל מסכה עומדת לי שם,

מוקסמת,

אמיתית מאי פעם.

*באתי,הרגשתי,כתבתי*