היא מתהלכת לאיטה בסופרמרקט. דוחפת עגלת קניות מלאה בחטיפים ובדברים שילדים אוהבים. לובשת בגדים של אמא. לצידה מתהלכת ילדה קטנה עם קוקו ארוך ושמלה צבעונית, היא מדברת בלי הפסקה על העולם. מולה מתרוצץ הלוך ושוב הילד, משחק תופסת עם עצמו ומשתדל לא להרעיש יותר מדי. בכיסא הקטן שבתוך העגלה, יושב תינוק עגלגל וחייכן. הוא מביט גבוה ובוחן כל פרט ופרט בתקרה.
היא עייפה. לא ישנה כבר חודשים, אך עדיין מאושרת. משווה מחירים בין טבעול לזוגלובק טבע ומחשבותיה נודדות. בין הנקנקיות האלו לאחרות, חולפות להן תמונות בראשה. היא נזכרת בגיל תשע עשרה, חיילת טרייה. לא מכירה כלל את המערכת הצבאית וחוששת לחטוף קנסות על ענידת עגילים או קשת. יושבת ברכבת וכותבת לו מכתב, אולי יקרא אותו ואולי גם לא. אין זה משנה, את מה שיש על הלב- רק הכתיבה יכולה לקחת. מגוללת על גבי הדפים את סיפור אהבתה, מספרת על געגועיה הרבים ולבסוף מקשטת בציורים קטנים. אילו היה מקבל את המכתב, חייה היו נראים אחרת.
ואיך באמת הם היו נראים?
אולי לא היתה צועדת בסופרמרקט עם שלושה ילדים שובבים ומתלבטת אם לקנות חטיף בריא או טעים. אולי לא היתה מחליפה חיתולים בקצב מסחרר ולובשת בגדים של אמא. אולי היתה במקום אחר לגמרי, איתו, מאוהבת או לא.
"אמא!!!!!!" זעקה הילדה, "כבר שעה אני קוראת לך!!!!!".
"מה מתוקה?" אמרה האם המהורהרת בפיזור דעת.
"שאלתי אותך אם אני יכולה לפתוח מילקי!" היא נפנפה במעדן מול עיניה.
"אבל אין לך כאן כפית חמודה..." ניסתה האם לשכנע, אבל ידעה שאין לה סיכוי.
"נווו אני יכולה לאכול עם האצבע, היא לא כל כך מלוכלכת! בבקשה בבקשה בבקשה!!!" משכה לאימה את החולצה.
"טוב חמודה... תשתדלי לא להתלכלך..."
היא לא הספיקה לפתוח את המילקי וכבר בא אחיה הקטן.
"זה לא הוגן!!!! גם אני רוצה!!!!!" צעק ודרש.
והיא חייכה אליהם, אל האפרוחים שלה. מרשה להם להתנהג כמו ילדים קטנים, כי זה מה שהם באמת. צופה בהם מתענגים על מעדן השוקולד והקצפת, מלכלכים את האצבעות ומנגבים בבגדים את מה שנותר. התינוק מילמל משהו והיא קרבה ונישקה אותו. ידיו הספוגיות תפסו בשיערה וסרבו לעזוב. בעדינות ניסתה להשתחרר מאחיזתו, ובמקום להתעצבן, חייכה. כמה מתוק התינוק שלה.
ומה היה קורה אילו לא היתה מתחתנת עם בעלה הנוכחי, אלא נשארת בתוך החלום הוורוד של גיל תשע עשרה. מרחפת לה בין עננים ומשחזרת רגעים נעימים שלא יישכחו לעולם. שולחת לו מכתב אהבה עם תמונה שלה במדים, חוששת שמא יגיע המכתב לידיים הלא נכונות- או גרוע מזה- יגיע ולא תתקבל תגובה.
לאחר ארוחת הערב ומקלחות מלאות בקצף ובסבון, נשכבת לישון על יד בעלה. הוא מנמנם ומלטף את ידה. היא מנסה להיזכר כיצד נרדמה ליד ההוא לפני עשר שנים. התינוק בוכה, היא קמה מהמיטה אך ידו של בעלה מושכת אותה בחזרה.
"זה בסדר, אני קם. תחזרי לישון".
נרדמת.
