"הודעה. הודעה חשובה לכל תושבי העמק ולכל בהמותיהם- עוד חצי שנה ננדוד.חברים, לא נסתיר, הגיע הזמן לעזוב את העמק. אנחנו מודעים לעובדה המצערת שבנדידתנו נעזוב מורשת של מאות שנים, אך נעשה זאת עם לב שלם. אנחנו נתמקם בגבעות. אנחנו נקים מקום חדש, נכיר מנהגים ועם הזמן נרכוש גם הרגלים נוחים. ואז, שוב הכל יהיה בטוח. אזרחים, עמיתים יקרים, פני הדברים ישתנו בקרוב. אבל עד אז, עד אז- יש לנו זמן."
סאם ישב לו על קורת העץ ושפשף את עיניו. לא מפליאה ולא מעייפות, זה החול.
שמיים ושמש, רוח ולחות. הוא מתחיל להתרגל לתפקיד הזה שהטילו עליו.
אז כן, סאם יושב ומביט, רגליו יחפות ועל הראש כובע קש ומעל מרחף לו ענן. שישה חודשים ודי.
הי, זה מה שאמרו לו לעשות וזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות כי אין לו שום כוונות לעורר אכזבה או כעס בקרב אנשי העמק, האנשים היחידים שכנראה אי פעם יכיר. הוא עוד יוכיח להם שהוא אחראי.
אז הוא יושב, והשמיים מתחלפים מעליו.
וזה הכל.
בעצם העובדה שסאם מגיע למקום העבודה שלו- הוא מבצע את חצי העבודה. החלק השני של התפקיד הוא פשוט אפילו יותר- "במקרה והענן הגדול מתקרב יותר מדי לעמק, סאם בני, אתה פשוט חוצה את הכביש המאולתר היחיד בעיירה ומודיע לאדם הראשון שאתה רואה. זה הכל. מדרכה וענן. אתה פה והוא שם."
(בחלק זה נבהיר לקוראים, שכמובן כל אדם שחי בשטח העמק יכול לשאת עיניו למעלה בכל רגע נתון ולראות מה מצב מזג האוויר ואיפה בדיוק עומד הענן הגדול שממנו מפחדים כל כך תושבי העמק. אבל נו, סאם ילד עצלן, ונו, חייבים למצוא לו עבודה. גם אם היא, איך נאמר, מיותרת)
תושבי העמק התחילו לסגור את החלונות ותכף יבעירו את האח. הימים נעשים קרירים בעמק ובבקרים הכל לח, מה שגורם לסאם להביט לעבר השמיים בתדירות גבוהה יותר ולהעלות ברמה אחת את אופן מילוי תפקידו- הוא קבע שמעתה הוא יעזוב רק פעם אחת ביום את מקומו על קורת העץ שעליה הוא יושב עם הגב לעיירה ולגבעות. בפעם היחידה ביום שבה סאם עוזב את המקום, הוא מבקר גם בחדר הכסא, טועם קצת מהפשטידות של אמו (לאחרונה היא הכינה פשטידת מלפפונים, לאחר שפשטידות הכרוב והכרובית נחלו כשלון גדול). ככה, סאם מעביר לו ימים אחר ימים ושבועות נצברים על גבי שבועות. הוא יושב ובוהה והכל כרגיל. ואז, אז הגיעו הגשמים.
לקראת סוף החודש השני על המדרכה, האנשים החלו להתמסר יותר לבתים, ורוב המשפחות נשארו יחד מכורבלות בין שמיכות. אבל לא סאם, סאם עבר לישון שם. הוא הביא לעצמו כלי מיטה מלאי נוצות ואת הסוודר החם שלפני כמה חורפים אבא של סאם סרג לאמא שלו. זה היה ביום ה"אישה הנחה" שחוגגים מדי שנה אנשי העמק. "יום האישה הנחה" אגב, נחגג בתאריך של "יום ניקיון הבית" ו"יום אפיית עוגות הפאי". דבר אחד בטוח- הנשים עובדות במרץ בצהרי יום האשה הנחה.
הם החליטו שעוד חצי שנה כולם נודדים, ללא יוצא מן הכלל, מזג האוויר כאן רע מדי. סוער, צופן יותר מדי הפתעות. חצי שנה, זה הזמן שייקח להם להתארגן, ובתקופה הזאת אנשי העמק לא רוצים שיפתיע אותם מבול גדול, או שהצפת ענק תרטיב ותחריב את כל רכושם, ובזמן שהם דואגים ומתחילים לארוז חפציהם, סאם נתקל בבעיה; בערך לאחר שלושה חודשים ושבועיים, כאשר עבר את מחצית זמן מילוי תפקידו, סאם איבד את ספירת הימים ועמה את תחושת הזמן. כשכל העיירה תולה בך תקוות, ואתה מוכן לעשות הכל בשביל להוכיח שאתה אחראי, אתה לא שואל שאלות כמו: "הי, עוד כמה זמן נשאר לי?" או "הי, מתי עוזבים?". אז סאם פשוט מניח שהם יבואו ויקראו לו, הם כבר יודיעו לו שתגיע השעה להפרד מהתפקיד, שתגמר תקופת הענן וכשיגיע הזמן ללכת. הוא לא דואג.
לא דואג עד שבצהריי יום אחד, בזמן שסאם הלך לבקר את אמו ולטעום מפשטידת הדגים שהכינה, ברק הכה אי שם במדבריות שסובבות את העמק ורעם גדול הרעיד את בתי האנשים המבוהלים. "הענן", סאם ממלמל מבין שפתיו "הענן מתקרב."
לאחר כמה ימים של גשם זלעפות בלתי פוסק, הסופה הגדולה שוככת והגשמים כבר מאחור, אבל סאם נלחץ מכל העניין, ועכשיו הוא דרוך. הוא לקח שני עיזים ותרנגול עמו, ועבר סופית לגור שם, על הקורה. מדי פעם היו עוברים שם אנשים ומברכים אותו לשלום, אבל עם חלוף הזמן וכשיום הנדודים החל קרב, שום אדם לא חלף בסביבה והקול היחיד שנשמע ברחבי העמק היה קול הפיהוקים האימתניים של סאם. כנראה שהם אורזים ממש עכשיו, הם סורגים בגדים חמים ובקרוב גם יכינו את החיות ואת הציוד לקראת המסע. סאם מתרגש. כן, הם יקראו לו ממש עכשיו או בעוד כמה רגעים. ואז סאם מסובב את ראשו לאחור ומביט לעבר הגבעות. עד לשם יגיע ממש בקרוב.
אף אחד לא בא לקרוא לסאם באותו היום, וגם לא באף אחד משבעות ומשהו הימים שחלפו. הזמן עובר, וסאם מתחיל להתרגל. הוא מתרגל לחול, לדממה, ואפילו לחמה, שצצה מדי פעם. סאם מתחיל לערום את חפציו. בכל רגע הם יגיעו.
ואז, יום אחד, לסאם עולה מחשבה מגוחכת בראש. הי, אולי, אולי הם שכחו אותי. אבל לא... כל כך הרבה אנשים יודעים שאני כאן, ואמא ואבא שלי, ובנות הדודות, ובכלל, סאם לא חושב שעבר יותר מדי זמן. שישה חודשים, אולי שבעה ודחינו את הנדידה בחודש. הם יקראו לו בכל רגע. אבל באמת לא כדאי שהוא יעזוב, הוא לא יעזוב את העמדה.
בצער רב אנו מודיעים שעם הזמן הספק שבלבו הולך וגדל, ומה שהיה למחשבה מגוחכת מתחיל לנקר בסאם מבפנים. "אז אולי הם באמת עזבו, ואולי זה רק אני כאן בכל העמק, ואולי אני זה שהייתי צריך לבוא לעיירה ביום הנדודים, אני כבר לא זוכר. עברו חודשים מאז השיחה ההיא שעשו לי."
לאחר כמה שבועות של דאגה קלה והרבה שקט כל עניין הסכנה משנה כיוון. הענן מתחיל במגמת נסיגה ועכשיו הוא פשוט מתרחק. השמש מתחילה לצאת מבעד לעבים, וזה קורה בדיוק שנתיים, ארבע חודשים ותשע ימים לאחר שסאם התיישב לראשונה על הקורה.
הילד איבד את הספירה.
אז הוא קושר את העיזים לעץ הקרוב ובצעדים בטוחים נגש לאזור המגורים והמסבאות של העמק. צהרי היום, והשקט חזק. אין רעש של תינוק בוכה, ואין שום צליל של פרסות סוסים. אין רעש של מזלג שמתנגש בצלחת חרסינה ואין שום רעש של מריבה שפורצת בפאב הסמוך. כלום.
סאם נושא את עיניו למעלה ובוחן את מצב השמיים. כן, יש לו זמן.
אז הוא נכנס לביתו ואין שם איש. ארונות הבית ריקים והבית מתחיל להעלות אבק. מזל שאמא שלו לא רואה את זה.. אז נו, הם עזבו. כנראה שהם עזבו, כולם. סאם ניגש אל החלון ומביט לעבר הגבעות. כל כך רחוקות מכאן. מבוצרות. הוא לא יוכל לעשות זאת לבד. אולי הם עוד יבואו, ביום מין הימים. ואולי מתישהו, עוד שלושים שנה, יעבור כאן במקרה נווד וסאם יזכה לראות צלם אנוש. שום דמעה לא עולה בעיניו של סאם ושום עלבון לא מתהווה בלבו. הוא כבר עייף, הוא מתנהג כמו החול. עף עם הרוח. סאם נכנס למטבח, ושם על השולחן, מונח משהו שכנראה היה פעם, לפני חודשים, פשטידת פטל מפוארת. סוף סוף אמא אפתה משהו אכיל, לא דגים ולא כרובית. אבל עבר הזמן. הפירות כבר הפכו לנוזל משונה וצמיגי והבצק הפך לאבן.
אז ככה, בלי פתק, שום מכתב או מסר. פטל הם השאירו לו.
סאם חוצה באיטיות את העיירה ופסיעותיו מהדהדות ברחבי העמק. אז הוא מתיישב על הקורה במקום הקבוע, ומסדר את כובעו כרגיל, ועושה את הדבר שכנראה עשה הכי טוב אי פעם. יושב, ומסתכל על השמים. שנים על גבי שנים, שיערו הופך לבן, רגליו יחפות והוא משקיף על ענן.
"...הענן מתקרב, עובדי אדמה
"והגשם קרב לו, חולבים.
לא נוכל לחכות- עלינו לנדוד,
השמיים הופכים כבר כהים.
..אז תכף נצעד, אנשי העמק,
לעבר גבעות המזרח!
ונלון במקומות מסתור אפלים
עליהם שום ייצור לא דרך!
..לא נשאיר מאחור לא כלב שחור,
לא סוס ובכלל, שום חיה-..
כי יגיע היום בו נצא כבר מפה-
לפני שכולנו נשקע."
(שיר שתורגם, ובמקור נמצא כתוב על פיסת קלף מקופלת, בין השרידים של המקום שכנראה נקרא פעם העמק. פיסת קלף זאת והכתוב עליה הם עדויות חשובות שלדעת היסטוריונים רבים משקפות את אורח התקופה והמקום וגם את סגנון השירה שהיה מקובל אז. זהו הזכר היחיד וההוכחה המוצקת היחידה לעצם קיום עיירת העמק והפחד הגדול ששרר בה ובתושביה מענן שמעולם לא בא.)
