שתיים עשרה שנה לרצח פגיעה חריפה בדמוקרטיה
שלוש יריות אקדח, בלילה האיום ההוא לפני שתיים עשרה שנה. פני הארץ לא ישובו להיות כמו שהיו, "התמימות" שהייתה אז נגוזה, נעלמה לא תשוב.
הרוצח המתועב הנפשע והנבזה תקע סכין חד בלב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית באותו ערב ארור וקודר.
רבין, נרצח בנוסף להיותו אדם, על היותו סמל, העובדה שהחל להוביל תהליך שלום במדינה רווית מחלוקות ולנסות ולו במעט לקרב את שמי הארץ למנוחה ולנחלה.
רבין התחיל בתהליך, לאחר שנבחר ב-92 להיות המוביל, היושב בקטר או הקפטן אם תרצו "בעגלת השלום" הוא חתם על הסכם אוסלו א' הסכם השלום עם ירדן הסכם אוסלו ב' ואז זהו ריק פתע הדרך נסתמה בגין המעשה השפל.
הבחירות שלאחר הרצח הוקדמו לחודש מאי 96 כאשר העומד בראש מפלגת העבודה (מי אחר אם לא) נכון נשיאינו הנכבד לימים – שמעון פרס. הוא הפסיד לבנימין נתניהו על "חודו של קול" כמו שנהוג לומר בגין יש שמזכירים לי הראיון שנערך אז מול נתניהו וכן העובדה ששבועיים לפני הבחירות היו ארבעה פיגועים, אז זה היה בשיא גל הפיגועים הראשון.
הרצחת וגם ירשת?
האמרה הזאת לא מפסיקה להדהד בקולי, יש שלא יסכימו איתו אבל אני שראיתי את תמונות ההסתה המקוממות ביותר לא יכול שלא לחשוב "אפו היינו", האם השתגענו – למה לא עצרנו את זה בזמן.
התמונות מאז נשמרו חקוקות בזיכרון ובתודעה הלאומית של רבין כקצין גסטפו במחנה האס אס. באמת שאין להם לבר חוץ מלעורר חלחלה ובחילה נוראה. שהרי, זה אותו רבין שהוביל את ישראל לניצחון הגדול שלה בתולדותיה, מלחמת ששת הימים ואיחוד מחדש של ירושלים לאחר 19 שנה של חלוקה.
אותו רבין היה עכשיו במדי נאצים, שחושבים על זה גבול ההסתה הוא גבול מאוד דק ולא כל דבר שעושים כאן מקביל בחפיפה אחת למה שעשו הנאצים בתקופת השואה, רבין אומנם שאף במסגרת הסכמי אוסלו לוותר על חלקים משטחי מדינת ישראל אבל איך ניתן להשוות את ההתנהלות של ממשלה ריבונית, דמוקרטית נבחרת בישראל להתנהלות של הממשל הנאצי כלפי היהודים בגרמניה של שנות השלושים והארבעים.
הייתי אז נער בן 14 "אותו נוער נרות אם תרצו", אבל פחות מסור עדיין לנושא של תהליך השלום.
לאחר מעשה זה – אומנם היה מה שנקרא תהליך שלום אולם הרבה, הרבה יותר איטי. נתניהו נבחר בשנת 96 וכיהן עד שנת 99 ובמסגרת תפקודו כראש ממשלה הוא הלך למה שנקרא הסכמי וואי אולם שוב התהליך נתקע אולי בגין חוסר רצון ממשי, אולי בגין תקיעת טריז מצד האופוזיציה הימנית אני לא כל כך זוכר. בשנת 99 ברק נבחר והבטיח לכולם "שחר של יום חדש" ברק אומנם התחיל לשנע את התהליך מחדש אולם הוא הלך בשיטה של הכול או כלום וזה לא הלך לו, לא עם הסורים בפסגת שפרדסטאון ולא עם הפלשתינים בפסגת קמפ דיוויד, שבשתי הפסגות האלו קלינטון היה עדיין נשיא ארצות הברית והוא עדיין נתן את חסותו לתהליך.
באוקטובר 2000 זמן מה לאחר כשלון הוועידה החלה האינתיפדה השנייה – "אינתיפדת אל אקצע" שבהם שוב פיגועי האוטובוסים חזרו להטיל אימים במדינה. לאחר מכן בשנת 2001 שרון נבחר לראש הממשלה לאחר האכזבה מברק. שרון, שהיה מדור הנפילים, אבי ההתנחלויות, הבין משהו שרבין גם כן הבין אולי קצת באיחור. שרון, פעם ראשונה כראש ממשלה אבל בעל ניסיון עשיר ביותר בקרבות הוא הבין שלא ניתן לשלוט בעם אחר, ושהמצב מחייב שינוי. באומץ רב, גם ללא הסכם עם הפלשתינאים הוא הלך לביצוע ההתנתקות מרצועת עזה, וחרף העובדה שיש החולקים על המניעים האמיתיים למעשה עצם השורה התחתונה שהוא הלך לקראת זה, והיה בגין כך הראשון לאחר בגין שוויתר על חלק נרחב משטח המדינה, גם כלפיו היו גידופים וההסתה חזרה לשרוץ מקיר לקיר ברחבי המדינה. בינואר 2006, שלושה חודשים לפני הבחירות האחרונות שרון, שללא ספק עבר סוג של תפנית נכנס לקומה.
יש צורך אולי גם להזכיר את העולם הערבי שבשנת 2003 בא עם יוזמה משלו בהובלת ערב הסעודית לכונן שלום כולל ונורמליזציה מלאה עם מדינת ישראל בתנאי שישראל תיסוג מכל השטחים שהיא כבשה ותיסוג לקו הירוק מ-1967.
ובמהלך השנים גם יש להזכיר יוזמות אמריקאיות כמו מפת הדרכים או מתווה קלינטון.
הסקירה הקצרה הזאת לאחר הירצחו של רבין הראתה למעשה שאין דרך אחרת חוץ משאיפה לסיים את הסכסוך בנינו לבין הערבים. וגם אם זה לא נעשה בדרך של הסכמי אוסלו כן הייתה שאיפה להדברות.
אנחנו עכשיו 12 שנה לאחר הרצח ו- 14 שנה מאז שרבין החל את תהליך השלום באוסלו.
האם באמת התבגרנו כחברה?
התשובה לשאלה האם התבגרנו כחברה, כתוצאה מהרצח ונהיינו יותר טולרנטיים אחד כלפי השני ויודעים יותר להקשיב לדעות האחר היא שאלה פתוחה שכל אחד יכול להשיב עליה בצורה שונה.
לפי דעתי התשובה לשאלה האם התבגרנו כחברה – היא שלילית.
שהרי עדיין האלימות מקרצפת ברחובות המדינה ועדיין נושאים של רצח במשפחה או בקרב העדה חוזרים ונשמעים במקלטי הטלוויזיה הרדיו ונצפים על גבי מסכי המחשב, המקרים המזעזעים ביותר הם מקרים של רצח על כסא נוח בים, או מכות במועדוני ריקודים או רצח "סתם" מתוך שכרון חושים.
מה שאותי הכי עצבן במהלך השנים זה בהקשר לרצח זה שנתנו לרוצח בַמָה, שסיקרו אותו בעיתונים ודיברו עליו בחדשות. לפי דעתי דבר זה פסול מן הייסוד, שכן למה שייתנו לו במה ויסקרו אותו, יש איזה שהוא פרס עליו או משהו כזה.
הדיבורים סביב העניין שיתירו לו ילד לפי דעתי פסולה מן הייסוד, שכן מה לעשות גם אם רוצים להתייחס אליו כמו לכל רוצח אחר הוא לא רוצח אחר, לדעתי ולדעת רבים הוא רוצח נתעב, איום, שפל שלא היה כמותו ובתקווה גם לא ישוב להיות שפגע אנושות בייסוד הדמוקרטיה במדינה. מן הראוי שהוא ירקב עמוק בצינוק, ואם שואלים אותי היו צריכים לתת לו בכלל עונש מוות שכן הוא אינו בר קיום, אבל זו רק דעתי האישית.
בזמן האחרון יש כל מיני דיבורים, שלצערי הרב נשמעים, שמדברים על לשחרר אותו, שהוא פעל למען הצלת המולדת והמדינה ושיש לשחרר אותו. אין מקום כאמור לדיונים כאלו, ולמרות השמירה על נושאים חשובים בדמוקרטיה כמו חופש העיתונות וחופש הבעת דעה והפלורליזם עדיין אין מקום בכלל רק להתחיל לחשוב על לשחררו, אז יש לנו מזל עכשיו שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, היה עימו בעצרת בליל ה-4 בנובמבר והוא שותפו האמיץ לדרך השלום אבל מה יודע מי יהיה בעוד עשר עשרים או שלושים שנה.
צריכים לקבוע חד וחלק מעכשיו דעה נחרצת בנושא ואסור שאחר כך נתחרט וניתן על זה את הדין.
מספיקה הסוגיה שהרוצח (אני לא מסוגל להזכיר את שמו) יזכה בבן ויקבל יורש, לפי דעתי זאת החלטה שגויה מייסודה והמדינה יכולה אף לבכות על החלטתה זו לדורות.
אם כן לסיום, זהו מאמר שמזכיר לכולם את חומרת הפשע של הרוצח, את גדיעתה את התקווה בעיצומו של תהליך ששאף לשים קץ לשפיכות הדמים בנינו לבין העולם הערבי.
הכותרת של המאמר הייתה פגיעה חריפה באושיית הדמוקרטיה שכן יש לשוב לזכור ולהזכיר ביום השנה לרצח רבין את שנעשה באותו לילה מר קודר איום ואפל על מנת שדברים כאלו לא יחזרו ואולי החברה תהיה כחברה בריאה יותר.
- במאמר יש בו כמה אלמנטים שבהם אני חווה דעה אישית שלי, אם פגעתי במישהו, אם עצבנתי מישהו אני מתנצל מעומק ליבי, זאת לא הייתה הכוונה שלי..
יום השנה ה-12 לרצח רבין - יהי זיכרו ברוך..
