עיניים

הם ישבו בדשא הרטוב מחוץ לבית שלה, ושאפו פיח של מכוניות חולפות.

הוא דיבר וצחק והיה נחמד וחמוד, ומדי פעם נתקלו עיניו בעיניה, והיו לו עיניים רגילות לגמרי.

לא שהיא ציפתה ליותר מדי ממנו. הוא היה כל כך... סתמי.  כל כך רגיל. היא אהבה את זה.

נמאס לה משינויים ובלאגנים, ושגעונות ומוזרויות היו לה די משלה. היא היתה צריכה אחד כזה, פשוט ונורמאלי. ורגיל.

היא חייכה אליו מדי פעם, ואמרה דברים שנועדו לאוזניו בלבד, והיתה מרוצה מאוד מהמצב. עכשיו נשאר לה רק לחכות. את הגישושים הראשונים עשו שניהם יחד, את ההזמנה לבית שלה הוא קיבל ביוזמתו, ועכשיו היא היתה צריכה רק לאשר.

עכשיו, אחרי שהיא אישרה, הכל היה אמור לזרום על מי מנוחות. היא  זמזמה לעצמה באושר כשחשבה על השלווה שנותנת לה נשימתו הנינוחה לידה, על הביטחון שהוא נותן לה בנוכחותו. שקט ושליו ובטוח. זה כל מה שהיא היתה צריכה. את האקשן היא תספק, בזה שניהם היו בטוחים.

בעיקר הרגיעו אותה עיניו. פשוטות ורגועות. חומות, מוקפות ריסים ארוכים, ורואות. ורגילות.

היא חשבה שלעולם לא תתגבר על הטראומה שיש לה מעיניים.

עיניים שלא רואות אותה, עיניים שמסתכלות על מישהי אחרת, עיניים זוהרות בברק מפחיד בעת טירוף רגעי כתוצאה מסמים, או מכעס. עיניים בוערות באש. עיניים כמו שלה.

ולו היו עיניים רגילות.

הם קמו מהדשא והלכו, והיא התקרבה אליו בהיסח דעת. והרימה את הראש, לראות את עיניו.

ופתאום הן היו אחרות.

הוא הסתכל עליה, ועיניו היו כשל חיה פצועה, נואשת.

הם היו עיניים של ילד שאיבד את אמא שלו, ילד שנפל ופצע את הברך ומישהו רחום בא אליו עם פלסטר וכל מה שהילד רוצה זאת רק נשיקה, ובוכה.

היו לו, פתאום, עיניים נזקקות.

הוא היה זקוק לה.

והיא, בהחלטה פתאומית, מבוהלת, נדחקה אליו, אל עיניו המבקשות.

ועצמה עיניים.