המלצות
החצב מבשר הסתו- עוד מעט ירד גשם
|
|
| גיליון 120 |
|
| החצב – רק מבשר הסתיו |
 |
החצב המצוי (Urginea maritima) הוא גאופיט ממשפחת השושניים הנפוץ באזור הים תיכוני ובדרום אירופה, ומופיע בכל רחבי הארץ למעט באזורי המדבר הקיצוניים. הצמח נושא עמוד תפרחת גבוה והוא פורח בסוף הקיץ באוכלוסיות גדולות. בנוסף לו יש עוד 25 מינים של גאופיטים הפורחים בעונה זו, ובגלל הדמיון ביניהם מכונים כולם ''קבוצת החצב. לכל המינים האלה יש איבר אגירה רב שנתי (פקעת, בצל או שורש אוגר) ועמוד פריחה על אדמתי. הפריחה שלהם מתרחשת בנפרד מהלבלוב של העלים (המלבלבים בדרך כלל בעונת הגשמים), והפצת הזרעים מתרחשת מיד לאחר הפריחה ועם קליטת הזרע בקרקע חלה הנביטה.
|
|
כתב: יגאל גרנות, המרכז הבין-תחומי ''נגב, מדרשת שדה בוקר
צלם: אודי רן
|
|
עמוד הפריחה נושא עליו כ-250 פרחים שלא פורחים בבת אחת אלא בקבוצות. תחילה, בשעה 01:00 בלילה, פורחת קבוצת הפרחים (כ-30 פרחים בקבוצה) התחתונה ביותר, והפרחים נשארים פתוחים עד השעה 19:00 למחרת בערב. בתום הזמן הזה נסגרים הפרחים בקבוצה התחתונה ופורחים אלה שבקבוצה אשר מעליה – עד לקבוצה העליונה ביותר שפורחת כמובן אחרונה. העטיף הלבן מחזיר קרינה אולטרה-סגולה, וכך קורה שהפרחים הפתוחים הופכים לברורים יותר בעיני החרקים המאביקים, בייחוד בעיני הדבורה שרואה היטב בתחום גלים זה. בכל פרח יש שלושה צופנים המפרישים צוף דליל מרגע פתיחת הפרח ועד השעה 05:00 בבוקר. הצוף מצטבר בשלוש טיפות בפתח הצופנים, אך עם עלות השמש ועליית החום הטיפות הופכות לגבישיות יותר ויותר עד אשר בצהריים הן כבר כמעט לגמרי גבישיות.
מכל אלה אפשר להבין מדוע החצב פורח בסוף הקיץ ובסתיו: זוהי עונה שבה אין לו תחרות על מאביקים מעופפים מצד צמחים אחרים, שרובם ככולם פורחים באביב. אולם מאחר שבתקופה הזאת יש פחות חרקים, פיתח החצב תכונות נוספות שנועדו להגדיל את הסיכוי להאבקה: הפריחה בקבוצות מגדילה את הסיכוי של כל פרח (מתוך 250 הפרחים על עמוד התפרחת) להיות מואבק, ושינוי מצב הצבירה של הצוף, מנוזלי-צמיג לגבישי, מאפשר למגוון גדול יותר של חרקים ליהנות מהצוף (הן חרקים הניזונים מצוף נוזלי והן חרקים המסוגלים ללקק את גבישי הצוף עתירי הסוכר), ותוך כדי כך להאביק את הפרח. כמו כן אפשר לומר שהצבע הלבן והפתיחה של הפרחים באמצע הלילה מלמדים על ניסיון נוסף להגדיל את טווח המאביקים - בחרקי הלילה (עשים וחרקים אחרים), שיכולים אף הם לבוא ולקחת צוף מהפרחים ובד בבד להאביק אותם. ראוי לציין שבניסויים שערכו החוקרים דוכס ודפני הם לא הצליחו להראות שאכן קיימת האבקת לילה, אבל הנושא עדיין לא נחקר עד הסוף.
החצב הוא אחד הצמחים העתיקים ביותר המשמש ברפואה העממית, והוא מוזכר כבר בפפירוס אברס – רשימת תרופות ממצרים העתיקה מהמאה ה-15 לפסה''נ. במאה השישית לפסהנ תיאר פיתגורס הידוע תרופה נגד שיעול שהוכנה מאבקת הבצל של החצב. גם הומרוס מזכיר אותו, ומכנה אותו בשם בצל הים. ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן הכיר את החצב והוא מזכיר אותו כצמח רפואה, והרופא היווני דיוסקורידס מתאר כיצד הכינו מן החצב חומץ לצורכי רפואה.
ברפואה המודרנית מפיקים מהבצל של החצב חומרים המשמשים לריפוי אסתמה, שיעול ודלקת ריאות (וזאת בגלל התכונה המכייחת של הסקילרין). כן מפיקים ממנו תרופות משתנות וחומרים מעוררי הקאה. עיקר השימוש הוא עדיין לייצור תרופות לחיזוק שריר הלב. חומר הגלם לייצור התרופות האלה הוא הבצלים של החצב שממשיכים לגדלם באזורים שונים בים התיכון (בעיקר במלטה ובאלגיר) לצרכים אלה. הייצור המסחרי הוא של הגלדים המיובשים המשווקים תחת השם בולבוס סצילאה. מהגלדים הללו מכינים אבקה או תמיסות המשמשות חומר גלם לייצור התרופות עצמן.
|
| |
| בחזרה לראש העמוד |
|
