שלושה צעדים לאורך, שניים לרוחב.

ואת קצת כמו חלום,

אני רק לא יודעת של מי.

תלתלים עגולים מתהדרים על כתפיים חשופות, בהירות ורכות. וביניהן נצנוץ חוט זהב נקי, עדין.

אף פעם לא אהבת תכשיטים.

השמלה השחורה שאני הכי אוהבת מתרפסת סביב הקווים הרשומים בקפידה, מתרווחת סביב כולך. עדשות כחולות, להסוות את העיניים העצובות שלך. איפור משלים את השמיכה העבה מדי שפרשת על כולך, נעלמת- כמו ילדה קטנה שמפחדת מהרעמים, כמו ילדה גדולה שמפחדת מהעולם ומעצמה בעיקר. ויותר מהכל מהססת לפחד.

הטקס של הערב.

משחילה את הרגליים לעקבים גבוהים כאילו היו כפפה, ואת הזרועות הארוכות לכפפות, בגישום, כאילו היו נעליים לא-נוחות. מתרגלים, נדמה לך.

ציפורניים צבועות במיומנות, אוחזות כמו-בעידון את השרי של השקיעה.

ממך כבר לא נשאר לי כלום.

שלושה צעדים לאורך המרפסת, שניים לרוחב. נוקשת ברצפה הישנה כאילו היתה טרקלין מפואר, מקרבת לשפתייך את הכוס בלי לטעום. גם לשתות את בכלל לא אוהבת.

שניים לרוחב, שלושה לאורך, ובחזרה. רעש המכוניות מרגיע אותך, משתיק.

ארבעה צעדים על המעקה, כמעט עד הקצה.

משתעשעת במחשבה כמו בכל ערב, משחקת בלשונך בין הלחיים, מעבירה מצד לצד.

ארבעה צעדים מקצה לקצה,

וחמישה בחזרה.