ערפילי הערב התפל והערירי הזה, הגיחו מבעד לחלון הקומה הרביעית וסיפקו
לשמחה תחושת של החמצה, החטאה, וכישלון. היה נדמה לה שהיא שומעת עוד פעם את צעקותיה של אימה, כשאבא שלה מפליא את מכותיו על גופה, ברגעים האלה, מתיישבת הייתה על מדרגות הכניסה לבית שעכשיו היא עולה אליו, כמעט נשנקת מחוסר אויר ומה שנשאר בידיה הם שקיות הפלסטיק המלאות במרכולת שצריכה להעלות לביתה, כשזיעתה שוטפת את גופה, טיפות טיפות נוטפות ממנה כאילו הזילה דמעות.
הצעקות אם כן היו רק בדמיונה, כשהיא בוחנת וזוכרת את ילדותה בשכונה הזו, מלאה בצבע אפור דלוח ועכור, לא צלול, ועצוב, מן דלות עשוקה כזו שלא נותנת מנוחה ורק מתישה, והכל מתמוטט מול העיניים, ואין את השקט הזה המפויס לפעמים של דיבור, של שלומות, של ריגוש, ושל הבנה. רק את השקט הגורם דאגה, מעורר חשש שמא קרה או יקרה דבר רע, עוני, שאין מה לאכול כשבאים הביתה מבית הספר, ומהחלק הפנימי או התוך של הבטן , מקום תחתון ועמוק, הקרקור של מעמקי הרעב שרוצה ותובע את שלו ולא מוצא אלא מספר עגבניות ומלפפונים בשלבי ריקבון. אבל הלחם עדיין נמצא במקרר, וקצת סלטים שאימא בישלה, רק האורז עם העדשים, בטעם החזק של השום, כבר איננו , השאריות הריחניות ממנו בתוך הסיר שמילאו אותו במים שיהיה אפשר לשטוף אותו מהשאריות הדביקות בדופנותיו.
והקולות המוזרים האלו, שכבר לא שמעה אותם מזמן, לפתע היה להם צבע של עצבות שלא מאיר את הבית באור של תקווה. אביה הגיע משום מקום כדי להציק לאמה. עכשיו הסדר ישתבש, לא ראתה אותו ממזמן, ומיום שהיא זוכרת לא עבד באופן מסודר, עסוק במשחקי קלפים ובשתיית אלכוהול, וכשבא לבית דורש את האוכל שלו ואת ניקיון בגדיו וזקוק לאימה בלי להתחשב בשמחה ובאחיה הקטן.
היא יְראַה את ההוראה שלו שחייבים לציית לה ולפעול על פיה, בייחוד כזו שחייבים לקיימה בדקדקנות, ללא תנאי וללא ערעור, אף פעם לא שאל בשלומה בבואו לבית רק פוקד עליה ומכריח אותה לצאת מהבית להביא את אחיה מהגן,
והמצב בבית בלתי יציב, את המְרַשׁרְשִׁים שהוא צריך לתת לאימה לכל השבוע, גרע, והוריד בחצי, דבר שמלווה בצעקות של מקח וממכר, כאילו עוסק בקנייה ומכירה בחייהם. והיא שומעת את הקולות כאילו היום הדברים אירעו.
אז לא הבינה מה זה הליכים שאימה ניסתה להסביר לה, והיא התכוונה לגירושין.
ושמחה לא תשכח את אותו היום כששמעה את אימה אומרת לאביה.
"כל בוקר שאני רואה אותך, אני מבינה כי אכן מוצא האדם מהקוף". עוד בטרם השלימה אימה את המילה "קוף" מצאה את אימה שכובה על הרצפה ממכת אגרוף שהנחית אביה על פרצופה של אימה, אֲנָחוֹת שיצאו מפיה של אימה , המביעים כאב, וצער כשהחזיקה את ראשה בין ידיה , לפתע ראתה שמחה על פניה של אימה, חוץ מהנפיחות גם פנס גדול מתחת לעינה. היא הספיקה לשמוע את אביה לוחש לעבר אימה לחישה שטנית חסרת צלם אנוש.
"זו פעם אחרונה שאני משול בעינייך לקוף ואם לא תפסיקי להתנגד לי, תחטפי עוד סטירה". ראתה את אביה הודף את אימה לעבר המיטה ומפשיל בכוח את חצאיתה.
דפיקות ליבה המהירות האיצו בה לפתוח את דלת ביתם ולברוח, רק לברוח. רגליה הצעידו אותה לעבר הרחובות בחוסר מעשה עד שתגיע השעה לקחת את ראובן אחיה הקטן מהגן, אם לא תיקח את אחיה, גם היא תקבל את נחת זרועו של אביה.
את שמחה ואת אחיה ראובן הוא אוהב בדרך שלו, גם את אימא שלה הוא אוהב, ולפעמים מתנהג אליה בסדר, רק קולו הרם והמפחיד עושה לה לא להתקרב אליו יותר מדי. וראובן, משוש חייו. קורא לו "בן פורת יוסף".
ועכשיו,היא חיה כאן בביתה הקטן של אימא שלה, שהורישה לה את ביתה , רק אימה האהובה שדאגה לה ללא עייפות, תשישות, יגֵעוּת, חולשה ומאמץ. אחרי גירושיה אמרה לה בהנפת אצבעה מול עיניה כאות אזהרה.
"אני מזהירה אותך אזהרה אחרונה, ואת יכולה לראות בזה איום"!
"בסדר, אני אעשה את זה, רק בלי איומים".
"מעכשיו אין לך אבא, את שומעת, תכניסי זאת טוב, טוב לראש, את שומעת".
"אבל למה". ניסתה עוד פעם שמחה לברר אצל אימה על מהות אזהרתה.
"ככה אני קבעתי, הוא לא משחק יותר תפקיד בחיים שלנו".
ילדות. אם כך ללא אבא ואמא עובדת בניקיון, ולא לימודים מסודרים ושם מוזר שנתנו לה "שמחה".
"תוגה, היו צריכים לקרוא לי, טיפת שמחה אין בחיים שלי". מטיילת שמחה ברחובות, משחקת עם הבנים.
"יש לנו משהו משותף". אמר לה קוזניק.
"מה המשותף"?
"כל היום אנחנו בחוץ". צחק צחוק קל ומקוטע.
"אז בואי נשחק בינתיים באבא ואמא". אמר קוזניק".
"לא רוצה, אימא שלי לא מרשה".
"מאיפה היא יודעת שאני רוצה לשחק איתך באבא ואמא"?
"היא רואה שאני עצובה כשהיא חוזרת לבית".
"ומה סיפרת לה"?
"כלום".
"יופי ילדה טובה".
פתאום קטעים מתחילים לעלות לשמחה, סתם כך, כשהיא עולה במדרגות ביתה, המקום שחוותה את ילדותה. זיכרונה לא שכח גם אחרי מותה של אימה.
"הלכתי לבית הספר. תלמידים יותר גדולים ממני וגם בני גילי נעמדים היו לידי, ממששים אותי בכל מיני מקומות בגוף. בהתחלה חשבתי שהם סתם צוחקים איתי, עד שהבנתי שהכוונות שלהם לא נקיות, כי הם שאלו אותי שאלות אישיות מדי, ואני גיחכתי במבוכה והתחמקתי מתשובה. ואז פעם ראשונה הבנתי מה זה חרמנות, ונהיה לא נעים ואפילו מביך".
ימים שלמים בגלל זה לא הלכה לבית הספר.
"שמחה מחו לה. יה פותחת אחת". היו קוראים אחריה בשכונה, קוזניק וחבר מרעיו. העדיפה להצטרף לעבודת אימה בניקיון ורק לא ליפול לידיו של קוזניק, שכל מפגש איתו בשכונה מסתיים בחרפות וגידופים.
"חכי מה אעשה לך פעם, מתחרפנת אחת".
מוזר.. פתאום קטעים מתחילים לעלות לה סתם כך.כל פעם שאליהו לא מגיע בזמן, היא חשה כאילו יושבת בשיעור ומשום מקום עולים לה פלשים כאלו, כהמשך לגיחוכים ולצחקוקים.
"איך זה קורה לי פתאום, אין שום דבר שונה בחיים שלי, הכול כמעט אותו הדבר".
"
"
כשהשמש נופלת אל הים וקרניה מעורבות כמו משולבות, ויוצרות עם האור השוקע מצב שבו הכול אחיד, שאין בו משהו שונה באופן מעורר התפעלות.
והמראה בסלון מביטה עליה במבט סתמי לא ברור, לא מדויק, מעורפל. היא הפנתה את מבטה לעבר המראה וגבותיה נזקרו בתימהון. היא הרגישה שהַשְׁמָנָתָהּ והתווספות השומן בגופה המתבטאת בעלייתה במשקל, גורמים לאליהו דחייה ממנה, הוא כבר אמר לה כמה פעמים, שהיא חייבת לעשות דיאטה, אבל דיאטה בקבוצת תמיכה עולה כסף, וכסף אין לה. וההשמנה עוררה אצלה חששות ביחס להופעתה החיצונית וגרמה לה חוסר ביטחון והיא נשאבת לתוך מחשבותיה במן מעגל סגור שאינה יכולה לצאת ממנו, כמו היו חייה מערכת המעבירה תמונה המצולמת בציוד טלוויזיה לסדרת מרקעים נתונה דרך כבלים קבועים.
"ומה שעושה לי אליהו זו לא התעללות? אותו הדבר מה שקרה לאימא שלי, והבית אותו בית והמדרגות אותן מדרגות והתחושות האלו שמזדנבות אחרי הגב, ההססנות שלו, פקפקנותו, חוסר נחישותו וחוסר תקיפותו, חוסר האמונה שלו כאדם בעצמו ובכוחותיו.
"ואני חשבתי שמצאתי את אהבת חיי".
התחושה שהיא מנוצלת הזכירה לה את הימים בהם הייתה ילדה, עשוקה , מקופחת. "עכשיו הוא משתמש בי כאדם שנותן לו בית לצורך השגת מטרה מסוימת מבלי לתת לי תמורה מתאימה".
" אם כך, הבית הוא שלי, לא תהיה לאליהו ברירה אלא לשאת בהוצאות הבית". היא ידעה שהוא יסכים, ברירה אין לו.
כשהטלפון צלצל הרחיק והסיט, את מחשבותיה.
"אאחר היום, אגיע בשעה שמונה בערב".
"עוד פעם"?
"מה לעשות יש הרבה עבודה".
היא תלך להסתפר ולהתגנדר, ככה היא מרגישה.
הלבישה על עצמה את מיטב מחלצותיה , בחצאית רבת קישוטים שעוטה על מתניה הרחבים, על החלק החיצוני של החצאית לובשת חולצה אדומה המשמשת חלק עליון של לבושה, חולצה רחבה שנותנת לה תחושה שבטנה פחות מזדקרת, גבעות שדיה המלאים, מגיחים ובוקעים להם החוצה, שופעי חציפות.
בסלון "ליאון" חפפו את שערה השחור המתולתל, צלצול הצמידים על ידה נשמע כמו פעמונים, כל אֵימַת שהזיזה את ידה. שפתיה מרוחות ומשוחות בצבע ארגמן.
"היום הגב' מגונדרת, הולכת לאירוע"?
"כן". ענתה ביבושת, כשבקולה נעדרת חיוּת ורגש.
"מה קרה, את לא שמחה להתלבש יפה במיוחד, לא רוצה להיראות יפה ומושכת, נעשה לך תסרוקת יפה, נשים לך איפור, ובעלך ירוץ אחרייך כמו זבוב אחרי אור".אמר לה ליאון בשפתו המצחיקה.
"ואם היה יודע הטרחן הזה בכלל מדוע הגעתי לסלון מספרה שלו, אולי היה מעדיף לשתוק".
"לחפוף לך את השיער"?
"כן, אבל לפני שתחפוף כמה יעלה לי לצבוע"?
"150 ₪ יחד עם פֶאן ותסרוקת".
"אז רק חפיפה ותסרוקת".
"שהוא יגיע לבית, אפילו לא יביט לעברי, יבקש את המגבת ואת הפיג'מה ואת ספל התה המהביל ואת העוגייה או שתיים, שכל יום נוגס לפני השינה, ולפני שיעלה על יצועו, יפהק בקולי קולות שכל הקירות בבית ידעו שהוא עייף, משתים עשרה שעות עבודה, ואת נחרותיו אצטרך לשמוע מהסלון מול הטלוויזיה, שרק היא תביט במבט מטופש על התסרוקת היפה שהתאמצתי להתייפות לפני אליהו". הרהרה שמחה בעוד ליאון הספר חופף את שערה במים הפושרים".
"הפסקתי להעיר לו. כל פעם שאני מעירה לו על איחוריו מהעבודה, הוא מתרץ את השתהותו, מצדיק את עצמו, מנסה להוכיח את צדקתו או לנקות את עצמו מאשמה מגוחכת וטיפשית.
על אף שאני מכירה אותו כל כך טוב, הוא מצליח לעשות מחיי קריקטורה. בסך הכול רציתי שיאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, אבל הוא הפך אותי לשפחה. שב מהעבודה, לפעמים מוותר על השלום בהיכנסו, את הדברים הסתמיים ביותר כמו מקלחת הוא חייב לצווח. "שמחה תביאי לי מגבת וגם את הפיג'מה ונעלי הבית". ואני צריכה לקום מהכורסה הנוחה והצפייה בטלוויזיה. ואחר כך השאלה השגרתית שיכולה להוציא אותי מדעתי "יש משהו ללעוס" עניתי לו "קום תכין לך" ואז הטיח כלפי קללות וגידופים, ניבל את פיו, אחר כך קמתי להכין לו משהו לאכול הטיח עוד פעם כלפי שאני "צרה וחוסר מזל" לפעמים הדברים המוכרים האלה נשארים במן ערפל סתמי של התוודעות ראשונית בפרטים, שבתחילת הנישואים לא ראיתי את הדברים כמו שהם, הוא רק רצה להוכיח לי שאני יותר טובה מיוכבד".
"לא אשכח כיצד התייצב והתלהב, כשקמתי והחלטתי לעזוב עם כל הקשיים, איך הושיט יד, היה לי למשענת, עזר ופרנס אותי" .
הזנחתי את הילד שלי אהרל'ה . הבעת פניו המנוכרת והמרוחקת, האדישות והקרירות כלפי אליהו, הדגישו והאירו את העובדה שלא יהיו לי ימי אושר. מה יכולתי לתרץ לנער מתבגר? שאימא שלו חיה שנים בלי גבר להישען עליו. עכשיו קרה הדבר. אהרל'ה יצטרך להבין שאהפוך את חיי לאמיתיים. למה שכל אישה צריכה, מעכשיו אצטרך להעביר את החיים שלי שאף אחד מבני משפחתי לא יציק לי.
דפיקות הלב החלו כל פעם שאליהו היה מבקר אותי בשעות הערב, ואם יבוא מישהו, תמיד אוכל לתרץ שאליהו עבר בסביבה להגיד שלום, למזלי אף אחד לא הפתיע, אהרל'ה אהב לבלות שעות ואפילו ימים אצל אחי ראובן, שגר בקרבת מקום.
"אליהו בן ארבעים וחמש ואני בת שלושים, לא חשבתי לרגע אחד על פער הגילים, באיזו קלות חזר ואמר שהוא מתגרש מאשתו וישא אותי מהר ככל האפשר, חששתי שאם יתמהמה יחזור בו, כי לא תהייה לו ברירה, אלא לחיות את שארית חייו עם ילדיו ואשתו שלא מעריכים אותו".
"בסוף השבוע אחרי שבילה איתי שבוע מהנה אמר שהוא חייב לשוב לביתו, כבר שבוע לא ראה את ילדיו והוא מתגעגע, מהרגע הזה יראתי, חשתי אחוזת אימה שמא יחליט עם אשתו, שחלום הבלהות שחצץ והפריד ביניהם חלף ונעלם כלא היה, בימים כאלה הייתי כמו אחוזת שיגעון לדבר אחד, שלא ינטוש שלא יתרחק שלא ינתק מגע. איך פלטתי כמעט בהיסטריה: "אל תלך". אבל מנגד ידעתי שאם אמנע זאת ממנו, הדבר יוביל אותו לברוח כמו שברח מאשתו. ראיתי אותו כששתה את התה המהביל מהכוס הקטנה והזעירה, שהחזיק בידו. האם הוא מתחרט? ברגע זה הבחנתי שהוא צריך את הליטוף..." את הנגיעה הקלה, את הגיפוף, את גילוי החיבה, התיישבתי על ברכיו בעוד כוס התה בידיו, נזהרת שלא תיפול מידיו ותתנפץ לרסיסים, וכך גם החיים שלי. מנשקת את עיניו מבקשת להסתתר מאחורי דוק כחלחל שנובע מפניו העייפות והמיוסרות. אם יכולתי באותה עת להעלים את עצמנו, לעשות כאילו איננו נראים, לכסות עצמנו ממבט המרפרף מעיניים מופתעות המביטות בנו, הייתי עושה זאת בהינף עפעף. אך המציאות שאליה נשאבתי הביאה אותי לעמדת עליבות וחוסר ערך שגרמתי בעיקשותי להחזיק באליהו. ראיתי בו: אוסף של דברים יקרים המוטמנים באישיותו ואני תופסת ואוחזת בו בכוח, בלי להסתכל לעתיד, בלי לבחון את האפשרויות, נותנת לגורל להתערב בינינו ללא הבטחת תקווה.
© כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
