שלישי

שלישי.

04.12.2005

,,אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד. אם תספרו, תכף תתחילו להתגעגע לכולם."

[התפסן בשדה השיפון].

הבלט של גיל ארבע בכלל לא דמה לבלט של גיל אחתעשרה, ובעיקר לא דמה בכלל לי.

[זה הצד החיובי של בלט, אני מניחה].

אני דוחקת את דקות הגשם שמלאות במישהי שכבר לא ממש חשובה, מפנה מקום למישהו גבוה שאמר פעם ש

אני מקסימה, וכלכך

רציתי להאמין, ואולי גם האמנתי. בינתיים קובץ מסודר של תמונות מבוימות מתפזר על הרצפה ולי לא ממש אכפת, זה כמעט אומנותי ככה, וממילא אין טעם לסדר מה שאף אחד כבר לא צריך.

ארבעה ארגזים ושקיות סימטריות לזכרונות עם קצוות מפוצלים ואמת א-סימטרית, שרופה בשוליים.

תזמורת שלמה של אנשים שלא שם מוחאים כפיים לפי קצב שאף אחד מהם לא מרגיש. אבא אמר לסדר, אני צועקת להם, רוקעים והורסים את השקיות המאורגנות שלי.

אני אורזת אותך למקרה שיום אחד אצטרך, וזורקת למקרה שיום אחד אתגעגע.

מזרק אדרנלין מוטל על השולחן, וקצפת ואבוקדו וקטורת ואדנית שלמה של פרגים ועוגת דבש ועוגה שהיא לא ממש שוקולד, ובקבוקים ריקים וזכוכיות קטנותקטנות שאפשר לדרוך עליהן בלי לצעוק וריח של טרפנטין. ילדה ביזארית מחורבנת.

אריזות צלופן צבעוניות שפעם היתה בהן מתנה וציורים הכי-יפים-בעולם לפי ספרים קצרים לילדים עם הורים משכילים ממש, המון כלבלבים קטנים מגומי, כאלו שמצפצפים כשלוחצים להם על הבטן, ופעם כשהחזקתי את הנורה הדולקת בסלון, איך האחות הסתכלה עליי- ילדה מפגרת מתוקה- ובייביסיטר ג'ינג'ית עם כלב קטן בשם כלב, פעם דרסו אותו אופניים, רעש של דלתות נופלות במלחמה ופולניה אחת צועקת, שירים של עוזי חיטמן וקולות של חיות, ילדה חכמה, כמה פוטנציאל, וכמה חבל לנו עליה. למה הכל חייב להיות כלכך קשה, ילדה ביזארית מחורבנת.

ביום רביעי העירייה תיקח את הזבל.

אפילו את שלי.