פרק ה' - ירושלים של מעלה
בתחילת חודש שבט, שנת 1956, שנת העליה הגדולה ממרוקו, יחד עם רבים אחרים, עשו חכם שלום ומשפחתו – באניה מקרטעת למדיי אך, תקינה לחלוטין- את דרכם אל ארץ ישראל הנכספת. ובט"ו של אותו חודש דרכה רגלם על אדמת ארץ הקודש.
תחילה התיישבו בעיר הקודש צפת, ולאחריה תקופה קצרה בעיירה שלומי.
חכם שלום לא אהב, בלשון המעטה, את מקומות היישוב שאינם ירושלים.
בסיוע אחיו שעלה לארץ שנים אחדות לפניו, הצליח לעזוב את העיר שלומי ולתקוע יתד בירושלים, אליה התפלל שלוש פעמים ביום "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".
ירושלים ליל שבת קודש
עוד בטרם נשמעו צופריה של העיר המבשרים את כניסת השבת, חכם שלום כבר לבוש היה בבגדי השבת מסב ליד השולחן שבפינת האוכל, ומתענג על פרוסת דג וכוסית "מֵחְיָה", (ערק) טעימה קטנה זו נקרא בפי כל "בואי כלה", מנהג שיסודתו בהררי קודש, מכמה טעמים: האחד ל"תקן את המאכל" שאם חסר בו מעט מלח או תבלין , וגם ובעיקר ללכת לבית הכנסת עם שמחה רבה שאחראית לה "המחייה".
תמיד השתדל להיות בין ראשוני המקדימים לבית הכנסת יחד עם הגבאי והשמש, וכשנאספו אנשים נוספים, היו פותחים בקריאת שיר השירים במנגינה יפה בטעמיה ודקדוקיה.
לפעמים עשו זאת לפני תפילת המנחה לפעמים לאחריה. הכול לפי הזמן והקהל.
"לכו נרננה" היה פותח הרב את קבלת שבת ואליו מצטרפים כל המתפללים בנחת מילה במילה. אין איש עומד עלינו למהר. כך גם הפיוט "לכה דודי" ( פיוט שחיבר רבי שלמה אלקבץ, מגדולי צפת), היה מושר בפי הקהל עם פייטנים כמנהגם במרוקו כאשר בכל שבת נגינה ולחן שונים זה מזה, גם תפילת ערבית שיותר משהייתה תפילה נשמעה כשירה יפה ונעימה לאוזן. שבסופה הפיוט "יגדל אלוהים חי" שבסיומו, הקהל היה קם ממקומו והמתפללים היו לוחצים ידיים זה לזה בברכת "שבת שלום". אחדים מהמתפללים היו ניגשים לרב בית הכנסת ומקבלים ברכה. אחדים היו ניגשים אל חכם שלום ומבקשים ברכה. ילדיו, ממתינים היו עד להגעתו אל ביתם שם מקבלים את הברכה של אבא.
לפני הברכה, טרחו כולם בזה אחר- זה לנשק את ידיה של האם, יקוט, שהייתה לבושה במיטב מַלְבּוּשֶׁיהָ, לכבוד שבת המלכה. על השולחן הארוך - הערוך בטוב טעם - ניצבו שני פמוטים מנחושת שהובאו ממרוקו, ועליהם דלקו שני נרות לכבוד שבת קודש.
במרכז השולחן, שם היה מקום מושבו של חכם שלום, כדרכם של מלכים, ניצבות שתי חלות גדולות, מעשה ידיה האמונות של יקוט, שידועה הייתה מקדמת דנא בבישוליה המיוחדים - בישולים שלמדה מאמה מרים מלכא - ובאפיית חלות ומיני תופינים לכבוד שבת,
חכם שלום בירך את בניו ובנותיו כל אחד כפי ברכתו אשר ברך אותם, וניגש מיד להתחיל בפזמונים המקדימים לפני הקידוש: "שלום עליכם, מלאכי השלום" ואח"כ הפזמון "בר יוחאי" , וחתם ב"אשת חיל", שיר הלל לכבוד רעיית הבית-ועיקרו, הלקוח מספר "משלי", שחיבר שלמה המלך עליו השלום. ובסיומו עמדו כל בני הבית לאמירת הקידוש על היין שנאמר בשמחה ובזמרה ורק בסיומו חכם שלום – לבדו - היה אומר את ברכת הגפן וברכת "מקדש השבת" וכוס היין הייתה עוברת בין בני המשפחה כשראשונה טועמת הייתה, האם, כמובן, ולאחריה הבנים והבנות כל אחד כפי גילו. בגדול החל ובקטון כִּלה.
מעתה ואילך כל שהפריד בין הפיוטים לסעודה ראשונה , היו רק "נטילת ידיים" ו"ברכת המוציא" זו שמורה הייתה לבעל הבית ואין לאיש כל חלק במעשה זה של ברכת המוציא ובציעת הפת. נוהג היה לחתוך מעט מהלחם ולברך ולאחר מכן, היה מאציל מסמכותו לאחד מבני הבית ואומר: "קח את הלחם, תחתוך וחלק לבני הבית". ועתה החלה הארוחה בטעימת מיני סלטים ומעט "מחייה" לכבוד שבת. מעולם לא הושיט איש את ידו לפני שחכם שלום עשה כן. לא היה זה משום יראה, אלא משום כבוד והדר כנהוג אצל בני מלכים. חכם שלום היה מלך בקרב בני משפחתו .
ובינתיים, עד שהאם הגישה את המנה הראשונה שבד"כ היה זה דג משובח שבמשובחים, או צלוחית מרק בטעם גן עדן, פתח חכם שלום בשיר כלשהו לכבוד שבת. פעם זה היה "יודוך רעיוני" של רבי ישראל נאג'רה, ולפעמים "כי אשמרה שבת" של רבי אברהם אבן עזרה. והשתייה כדת – בעיקר ה"מחייה" אין אונס.
וכך בין מנה למנה שירים ופיוטים כיד רוחם בני המשפחה הטובה עליהם. יש והסעודה נמשכה שעות ארוכות, ויש שנתקצרה מעט. הכול לפי העניין ומצב הרוח, או לפי עייפותו של חכם שלום מעבודתו המפרכת ב"קרן קיימת לישראל" כחוטב עצים ומסקל אבנים.
ברכת המזון הייתה האות לאם לסדר את השולחן ולפנותו משיירי המזון והצלחות, עד שנשארו עליו רק הנרות הדולקים מעט הלחם שנשאר וכמובן היין והמלח.
חכם שלום ורעייתו לא היו אנשים אמידים, בלשון המעטה, פעמים שבאמצע השבוע אכלו רק דבר מה להחיות את נפשם, אולם בכל פעם משהגיעה השבת, דומה שנתעשרו ולא קמצו ידם בכבוד השבת והמאכלים שעלו על השולחן היו כעל שולחנם של מלכים.
לאחר ברכת המזון, הייתה מגישה האם מפירות העונה ככל אשר תשיג ידה. וגם כאן בין פרי למשנהו, חכם שלום היה מוזג איזו כוסית. "לפתוח את הגרון" היה אומר כדי שאפשר היה לשיר לכבוד שבת. אומנם הוא עצמו לא היה "פעיל" בשירה, אך נתן את הקצב, ולפעמים תיקן שגיאות בשיר והשלים מילים שלא זכרו ילדיו. כך נמשכה הסעודה עד שמלאכי השינה אחזו בבני המשפחה כולה.
"לא משנה כמה תרחיק מביתך, תמיד תמצא את הדרך חזרה"
