משהו טוב,

רבקה יקרה,
שיר כל כך אנושי, חם ומלא געגוע. מרגשת במיוחד הדרך שבה את אוספת רגעים קטנים של אושר,  ההורים הרוקדים, הציון הגבוה מילדינו, הנשיקה הבלתי צפויה – ומובילה אותם אל אותו רגע פשוט אך עמוק, שבו פתאום מגלים פינה מוכרת בירושלים ומרגישים אותה מחדש.

המעבר מ״ירושלים של מטה״ אל הזיכרון של ״ירושלים של מעלה״ מעניק לשיר עומק של זמן, געגוע וזהות. והסיום, ״קיטשי / כן / מדי פעם מותר״, דווקא בגלל הפשטות והכנות שבו, מחייך אל הקורא ומשאיר טעם טוב בלב.

שיר שמזכיר לנו שלא תמיד צריך לחפש את הגדול והנשגב , לפעמים משהו טוב מסתתר בפינה קטנה, בריח מוכר, בזיכרון ישן או ברגע בלתי צפוי. 

סופ״ש רגוע ושקט 

שמוליק

נלהב, מעלה זכרונות: הבוקר כשרמי נהג המונית הודיע לך שהוא מצא פינה, שעוד לא נגעו בה ואת נושמת ירושלים של מטה, ירושלים של קבע כפי שהייתה כשהייתה בה ירושלים של מעלה אז לפני כ-20 שנה. תודה רבה לך רבקה יקרה, ערב טוב ומיטיב.

ההיתה אי פעם ירושלים של פעם?

אבל, המוקד הוא "ירושלים של מטה", אולי עם נופך של מעלה. ל"א הביטוי לסינדרום יושלים, דוגמת אלזה לסקר-שילר ואחרים עדין ומרומז. ירושלמים מבטן ומלידה כמוני מכירים היטב את מוכי "שגעת ירושלים".

שיר יפה

שני חלקים בשירך
החלק הראשון מציג דימויים של חוויות יומיומיות שמעוררות תחושה חמימה וטובה – הורים שרוקדים בצמידות  הערכה וציון גבוה מהילדים, ונשיקה או נוף שמפתיעים אותנו לטובה.

 החלק השני מתמקד בנסיעה במונית, שבה הנהג רמי מסיע לפינה נסתרת שנותרה כפי שהייתה פעם. המפגש הזה מאפשר  לנשום את "ירושלים של מטה" המקורית והפשוטה, שפעם היה בה משהו מהקדושה והרוחניות של "ירושלים של מעלה", לפני שהשתנתה ב-20 השנים האחרונות.

בסיום השיר, את  מודהשהתחושות האלה הן אולי קצת "קיטשיות"  אך מסכמת שמדי פעם מותר ואף נחוץ להתרפק על רגעים כאלה ולמצוא בהם נחמה.
אהבתי להיות בין השורות - סופש מחבק

נפלא. שיהיה כל הזמן קיטשי. שייגע במורדות נשמתנו.

פעם בשנה לפחות, רבקה... פעם בשנה.

מהו משהו טוב, את שואלת ואף משיבה: מעניקה דוגמאות לדברים הגורמים לך הנאה, בין היתר גם ירושלים. וכאן באה ביקורת מוסוות על ירושלים של היום שאינה לרוחך כלל וכלל. 

רבקתי היקרה, תודה שעוררת בי זכרונות

זכרונות של ירושלים. כמו שרמי הנהג אמר, פינה שעוד לא נגעו בה.

נזכרתי בטיולים שנתיים שבהם ישנו בלילה על שולחנות בבית ספר למל... 

ראינו אז פינות נסתרות בעיר ירושלים..

וחייכתי חיךו קצת עצוב, כשחשבתי על ההורים שרוקדים צמוד (עצמתי עיניים וראיתי אותם),

ונזכרתי במסיבות שהם ערכו בבית לחברים ואני ילדה שמתרוצצת בין הרוקדים.

אז גם עכשיו כשאני כותבת לך, מרוח לי על הפנים מין חיוך אידיוטי שכזה. 

שולחת לך, רבקתי היקרה, חיבוק חם לשבת.