משהו טוב,

רבקה יקרה,
שיר כל כך אנושי, חם ומלא געגוע. מרגשת במיוחד הדרך שבה את אוספת רגעים קטנים של אושר,  ההורים הרוקדים, הציון הגבוה מילדינו, הנשיקה הבלתי צפויה – ומובילה אותם אל אותו רגע פשוט אך עמוק, שבו פתאום מגלים פינה מוכרת בירושלים ומרגישים אותה מחדש.

המעבר מ״ירושלים של מטה״ אל הזיכרון של ״ירושלים של מעלה״ מעניק לשיר עומק של זמן, געגוע וזהות. והסיום, ״קיטשי / כן / מדי פעם מותר״, דווקא בגלל הפשטות והכנות שבו, מחייך אל הקורא ומשאיר טעם טוב בלב.

שיר שמזכיר לנו שלא תמיד צריך לחפש את הגדול והנשגב , לפעמים משהו טוב מסתתר בפינה קטנה, בריח מוכר, בזיכרון ישן או ברגע בלתי צפוי. 

סופ״ש רגוע ושקט 

שמוליק

נלהב, מעלה זכרונות: הבוקר כשרמי נהג המונית הודיע לך שהוא מצא פינה, שעוד לא נגעו בה ואת נושמת ירושלים של מטה, ירושלים של קבע כפי שהייתה כשהייתה בה ירושלים של מעלה אז לפני כ-20 שנה. תודה רבה לך רבקה יקרה, ערב טוב ומיטיב.

ההיתה אי פעם ירושלים של פעם?

אבל, המוקד הוא "ירושלים של מטה", אולי עם נופך של מעלה. ל"א הביטוי לסינדרום יושלים, דוגמת אלזה לסקר-שילר ואחרים עדין ומרומז. ירושלמים מבטן ומלידה כמוני מכירים היטב את מוכי "שגעת ירושלים".

שיר יפה