עד שתבחרי בי .
אורי ידע שהוא אוהב את תמר הרבה לפני שהעז להודות בכך אפילו בפני עצמו.
הם יצאו כמעט שנה. ארוחות קטנות במסעדות, טיולים בשבתות, סרטים באמצע השבוע ולילות ארוכים שבהם הייתה נשענת עליו ומספרת לו דברים שלא סיפרה לאיש.
תמר אהבה אותו.
אהבה ממש.
אבל אורי היה מאותם גברים שמאמינים שמעשה שווה אלף מילים, ולכן אינם אומרים אפילו מילה אחת.
כשהייתה חולה הביא לה מרק.
כשהמכונית שלה נתקעה הגיע באמצע הלילה.
כשפחדה לפני ראיון עבודה, חיכה לה בחוץ כמעט שעתיים.
אבל כשאמרה לו פעם, בשקט, "אני אוהבת אותך", הוא נשק למצחה ואמר:
"אני יודע."
שתי המילים האלה שברו בה משהו.
"ואתה?" שאלה.
אורי שתק.
"אתה אוהב אותי?"
"מה זה משנה? הרי אני איתך."
"לי זה משנה."
הוא הביט בה ולא אמר דבר.
תמר קמה.
"יום אחד," אמרה, "אתה תגלה שלהיות ליד מישהו זה לא אותו דבר כמו לתת לו להרגיש אהוב."
כעבור חודש היא עזבה.
שלושה חודשים לא ראה אותה.
ואז, בערב אחד, ראה אותה במסעדה.
היא ישבה מול גבר זר.
שמו היה אלון.
אורי ידע זאת מאוחר יותר.
באותו רגע ידע רק דבר אחד: האיש הזה מחזיק את ידה של תמר.
היד שהייתה פעם בתוך ידו.
אלון אמר לה משהו והיא צחקה. אחר כך הוא התקרב אליה ונשק לה.
אורי הרגיש כאילו מישהו היכה בו.
הוא יצא מהמסעדה לפני שתבחין בו.
כל הלילה לא ישן.
למחרת שלח לה הודעה.
"אני צריך לראות אותך."
תמר ענתה:
"לא."
"עשר דקות."
"יש לי בן זוג."
המילים צרבו.
"את אוהבת אותו?"
עברו עשרים דקות עד שענתה.
"זה כבר לא עניינך."
אורי השליך את הטלפון על הספה.
הקנאה בערה בו. הוא דמיין את אלון אוסף אותה בערב, יושב במקום שבו ישב הוא, מחזיק אותה, מנשק אותה.
הוא רצה להילחם.
אבל נגד מי?
נגד אלון?
נגד תמר?
או נגד האיש שהיה בעצמו , זה שקיבל אהבה גדולה כל כך ולא ידע לפתוח את הפה ולומר שהוא מרגיש אותה?
שבועיים אחר כך הם נפגשו במקרה.
אורי יצא מבית קפה כשראה את תמר ואלון מתקרבים.
תמר נעצרה.
"אורי."
אלון הביט בה ואז בו.
"זה אורי?" שאל.
אורי הרגיש את הדם עולה לראשו.
"אז סיפרת לו עליי."
"תמר לא מסתירה ממני דברים," אמר אלון.
המשפט פגע בדיוק במקום הכואב.
אורי התקרב צעד.
"ואתה בטוח שהיא סיפרה לך הכול?"
"אורי," אמרה תמר בתקיפות.
"אני רק שואל."
אלון הביט בו בשלווה.
"יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?"
"כן."
"אז תגיד."
אורי הידק את אגרופיו.
לרגע אחד רצה לומר לו להתרחק ממנה. רצה לצעוק שתמר שייכת לו, שהוא היה שם קודם.
ואז תפס את עצמו.
תמר אינה שייכת לאיש.
הוא פתח את אגרופיו.
"לא," אמר לבסוף. "אין לי מה להגיד לך."
הוא הביט בתמר.
"רק לה."
"אל תעשה את זה," לחשה.
"אני אוהב אותך."
פניה החווירו.
אלון שתק.
אורי המשיך.
"אני יודע שאיחרתי. אני יודע שהיית צריכה לשמוע את זה כשעוד היית איתי. אבל אני אוהב אותך, תמר. אהבתי אותך בכל פעם שחיכיתי לך, בכל פעם שחזרתי הביתה ממך, בכל פעם שפחדתי לומר את המילים האלה."
דמעות הופיעו בעיניה.
"אורי…"
"אני לא מבקש ממך לענות עכשיו."
הוא הסתובב והלך.
אחרי כמה צעדים שמע את אלון אומר:
"תמר?"
אבל היא לא ענתה.
עבר חודש.
אורי לא התקשר.
לא שלח פרחים.
לא הופיע ליד ביתה.
לא ניסה לשכנע אותה.
זו הייתה המלחמה הקשה ביותר שניהל בחייו , לא לעשות דבר.
מפני סוף סוף הבין שאם הוא אוהב אותה באמת, הבחירה חייבת להיות שלה.
ואז, ביום שישי אחד, נשמע צלצול בדלת.
הוא פתח.
אלון עמד מולו.
אורי קפא.
"מה אתה עושה כאן?"
"באתי לדבר."
"איפה תמר?"
"אני לא יודע."
"מה זאת אומרת?"
"נפרדנו."
אורי שתק.
אלון הביט בו.
"אל תשמח יותר מדי. היא לא עזבה אותי בשבילך."
"לא אמרתי כלום."
"העיניים שלך אמרו."
אורי כמעט חייך.
"למה נפרדתם?"
אלון נשם עמוק.
"כי אי אפשר להיות עם אישה שאוהבת גבר אחר."
המילים נפלו ביניהם.
אורי הרגיש שלבו נעצר.
"היא אמרה לך שהיא אוהבת אותי?"
"לא הייתה צריכה."
אלון הסתובב ללכת, ואז נעצר.
"יש משהו שאתה צריך לדעת."
"מה?"
"היא מפחדת לחזור אליך."
"למה?"
"כי היא יודעת שאתה אוהב אותה עכשיו, כשאיבדת אותה. היא לא יודעת אם תדע לאהוב אותה גם כשתהיה שוב שלך."
הדלת נסגרה.
אורי נשאר לעמוד לבדו.
ופתאום הבין.
לכבוש מחדש את לבה אינו הדבר הקשה.
הדבר הקשה הוא להיות ראוי לו אחרי שיחזור.
באותו ערב נסע אליה.
תמר פתחה את הדלת.
"אורי?"
“אלון היה אצלי.”
היא השפילה את מבטה.
“הוא לא היה צריך.”
“אני שמח שבא.”
“למה?”
“כי הוא אמר לי את הדבר היחיד שלא הבנתי.”
היא נשענה על הדלת.
“ומה הבנת?”
“שאת מפחדת.”
תמר צחקה צחוק עצוב.
“ברור שאני מפחדת.”
“ממני?”
“מהשתיקה שלך.”
הוא התקרב אליה.
“אני לא יכול להבטיח שלעולם לא אשתוק.”
“אם כך, למה באת?”
“כי אני יכול להבטיח דבר אחר.”
“מה?”
“שאם אשתוק, זה לעולם לא יהיה במקום לומר לך שאני אוהב אותך.”
עיניה התמלאו דמעות.
“אתה חושב שזה מספיק?”
“לא.”
תמר הופתעה.
“לא?”
“לא באתי לבקש ממך לחזור אליי הערב.”
“אז בשביל מה באת?”
“כדי להתחיל מהתחלה.”
הוא הושיט לה יד.
“שלום. אני אורי.”
למרות הדמעות היא חייכה.
“אתה אידיוט.”
“נכון.”
“וגם קנאי.”
“מאוד.”
“ועקשן.”
“כשמדובר בך, כנראה שכן.”
היא הביטה בידו המושטת.
“ומה אתה רוצה ממני, אורי?”
“דייט אחד.”
“רק אחד?”
“ואם יהיה גרוע, אני הולך.”
“ואם יהיה טוב?”
הוא חייך.
“אבקש עוד אחד.”
תמר הניחה את ידה בידו.
חצי שנה אחר כך הם ישבו שוב במסעדה שבה ראה אותה אז עם אלון.
“איזה מקום מוזר בחרת,” אמרה.
“לא במקרה.”
“ידעתי.”
אורי הוציא מכיסו קופסה קטנה.
תמר נעצרה.
“אל תעז.”
“מה?”
“אם יש שם טבעת, אני קמה והולכת.”
אורי פרץ בצחוק.
הוא פתח את הקופסה.
בפנים היה מפתח.
תמר הביטה בו.
“מה זה?”
“המפתח לדירה שלי.”
“כבר יש לי מפתח.”
“לא לדירה ההיא.”
היא הביטה בו בשאלה.
“שכרתי דירה אחרת.”
“למה?”
“כי יש בה שני חדרי עבודה.”
“אז?”
“אחד בשבילי.”
“והשני?”
“בשבילך.”
תמר שתקה.
“אני לא מבקש שתעברי לגור איתי,” מיהר לומר. “אני רק אומר שאם יום אחד תרצי, יש שם מקום שהוא שלך.”
היא הביטה בו זמן רב.
“אתה יודע מה השתנה בך?”
“אני מדבר יותר מדי?”
“גם.”
היא לקחה את המפתח.
“אבל בעיקר למדת שאהבה היא לא לכבוש מישהו.”
“מה היא?”
“לתת לו מקום.”
אורי הושיט את ידו מעל השולחן.
תמר אחזה בה.
“אז תעברי לגור איתי?”
היא צחקה.
“הרגע אמרת שאתה לא שואל.”
“נכון.”
“עברו בערך עשרים שניות.”
“אני עובד על עצמי.”
תמר קמה, התקרבה אליו ונשקה לו.
“כן.”
“כן מה?”
“כן, אני אעבור לגור איתך.”
אורי חיבק אותה.
ואז היא לחשה באוזנו:
“ואל תחשוב ששכחתי כמה קינאת באלון.”
“אני עדיין מקנא בו.”
היא התרחקה ממנו.
“במה?”
בזה שהוא הצליח לעשות משהו שאני לא הצלחתי.”
“מה?”
“ללמד אותי שאפשר לאבד אותך.”
תמר הביטה בו.
“ואתה יודע מה אני למדתי?”
“מה?”
“שאהבה ראשונה לא תמיד צריכה הזדמנות שנייה.”
חיוכו נעלם.
תמר השתהתה לרגע ואז חייכה.
“אבל לפעמים היא ראויה לה.”
אורי נשם שוב.
“את נהנית להפחיד אותי.”
“מאוד.”
הוא משך אותה אליו.
“תמר?”
“מה?”
“אני אוהב אותך.”
היא חייכה.
“אני יודעת.”
אורי נדרך.
תמר פרצה בצחוק, כרכה את זרועותיה סביב צווארו ולחשה:
“ואני אוהבת אותך.”
הפעם איש מהם לא השאיר את המילים למחר.
11.8.26
