תנ"ך, זה כל הסיפור

.

תנ"ך, זה כל הסיפור / ©רבקה ירון

*

סיפור מעוות, על בסיס של הבנה מעוותת, אולי במתכוון, אולי בלי אולי. אני כותב

אותו – ואני לא בכותבים – כי זיעזע אותי. הוריי מזעזעים אותי. לפני כשעתיים

חזרתי מביתָהּ של האישה שסיפרה לי את סיפורהּ, סיפור חיינו. ואני לא מתאושש.

*

*

ההתחלה הראשונה הייתה מודעה ברשתות החברתיות בסגנון "דרושים", אבל דומה

יותר למודעות בעיתונות וברדיו "X מבית X-פלוס מחפש את [ - - - ] מהעיר YY

בפולין", כך הסביר לי שכני הזקן, שעל אף גילו, מתמצא היטב עם הטכנולוגיות

החדשות. ההודעה, עם פירוט שמות, שכונה ועיר בדויים:  

"בת 40 מחפשת את מי שהשאירה (או השאירו) אותי בתאריך ה-08.07.1980

בעגלת תינוקות אצל משפ' אהרן וצביה לוי בשכונת מרגליות בעיר נתניה."

ההודעה עלתה שוב ושוב, תחילה יום-יום, אחר כך פעם בשבוע, שוב יום-יום –

בלי הצלחה – במשך שנתיים. ולא עלתה עוד.

*

*

כעבור אותן שנתיים, וכנראה, בעקבות עקשנותהּ של בעלת המודעה, נפגשו היא

והזוג שהשאיר אותה שם. באותה תקופה (הווי אומר: בשנת 1980) האישה עבדה

כעוזרת משק בית אצל הוריי, אבל הִפְסיקה בחודש מאי בעצת הרופא עקב הריון

רגיש.

בעלי פתח את הדלת, היא סיפרה לימימה, שמהּ של בעלת ההודעה, והופתע מאוד,

ונבהל, ובקיצור, קרא לי, מוטרד, תביני, כל האמונות התפלות, כל ה-ה-

וסימה, שמהּ של העובדת-לשעבר, פרצה בבכי. אבל, המשיכה, האמת היא שלא

היה לנו שמץ מושג בנוגע למי שהשאיר אותךְ אצלנו בעגלה, אִם אישה, או ילדה,

או אם גבר, או זוג, ... והשתתקה.

רפי, בעלה של סימה, התפרץ: מה פתאום עכשיו, אחרי ארבעים ושתיים שנים,

את מתעניינת...?!

ארבעים, ארבעים, תיקנה אותו ימימה; זה שנתיים שהוריי נפטרו אחרי תאונת

דרכים, שנתיים שאני מחפשת. רק לפני פטירתם הם סיפרו לי ש- והתפרצה אף

היא: למה דווקא אצל הוריי?!

אה, נאנחו בהקלה סימה ורפי, זה פשוט: קודם כל בנתניה, עיר אחרת; שנית, רפי

אמר, הכרתי אותם, עבדתי ככוח עזר באותו בית החולים עם אבא שלך; חוץ מזה,

להורייך לא היו ילדים-

גם לא אחריי, חתכה ימימה: לאִמי היו שתי הפלות בחודשים הראשונים להריון,

וּוִתְּרוּ-

רפי המשיך: שניהם היו רופאים, חשבנו שהם ימצאו פתרון טוב לתינוקת,...

והם מצאו, אישרה ימימה בניד ראש: מיד יצאו לטיול לחו"ל. וכשחזרו, כבר הייתי

רשומה כבתם – על פי הניירת, נולדתי בפריז בתאריך ה-08.09.1980, חודשיים

בדיוק לאחר התאריך האמיתי. לא היו שאלות, לא היו רכילויות, ...

.

סימה ורפי הלכו. ימימה נותרה כמעט-כמעט באותו מצב אקוטי, נוקב, של אי-

ידיעה.

*

*

כשבועיים חלפו עד שסימה וימימה, כל אחת עם הרהוריה, נפגשו שוב. הפעם

היוזמה הייתה של סימה.

יסלח לי אלוקים אם אני מכתימה שם טוב, של רב, פתחה סימה את השיחה.

והשתתקה, מפוחדת.

דַּבְּרִי, דברי, הפצירה בה ימימה, אני חיה בחרדות מאז גיל שתיים עשרה, לא

ידעתי ולא הבנתי למה, אבל פחדתי, את יודעת, תחושה מוקדמת, לא יצאתי עם

בנים, הוריי חשבו שאני לסבית וקראו לי לשיחת עידוד, הסבירו לי, הבטיחו

לי שהם תמיד יאהבו ויקבלו אותי, ובכל זאת, כשגדלתי הייתי כמו נזירה, לא

רציתי להתחתן, לא- לא- ימימה ראתה את פניה הנבוכים-מבוהלים של סימה

התמימה, קטעה את דברֵי חשיפתהּ והתחננה שוב, דברי, סימה.

וסימה דיברה.

*

*

ההתחלה-התחלה-באמת הייתה אצל משפחת הרב כהן – שם בדוי, כאמור –

עם ארבע בנותיו הגדולות ושלושת בניו הקטנים. לפי סיפורהּ של סימה,

שהתחילה את עבודתהּ אצלם כשהייתה בת חמש עשרה בלבד:

הייתי תמימה מאוד או טפשה מאוד כי לא הבנתי כלום. הרבנית תמיד נראתה

בהיריון, שמנה עם בטן כזאת, לפני וגם אחרי שנולדו הבנים. והבנות הגדולות,-

וסימה עצרה את שטף דיברה. ימימה עודדה אותה, הבינה שהעצירה לא הייתה

סתמית, אולי גם קשורה אליה, אל ימימה עצמה. טוב, המשיכה סימה, בקשר

לבנות הגדולות, אז ככה: בשנה השנייה של עבודתי אצלם, פתאום הבת הבכורה,

שהייתה בת שלוש עשרה, נשלחה לאיזו פנימייה בשווייץ, לא זוכרת את השם,

והרבנית נסעה כחצי שנה אחר כך, וחזרו אחרי כחודשיים עם תינוק, הבן הזכר

הראשון שלי, קראה, מאושרת, עוד כוחו במותניו. ברור שהכי מאושר היה הרב,

סיפרה סימה לימימה, הוא מיהר לתכנן את הברית מילה, והיה שמח, ו-

סימה שלחה מבט בימימה.

הפסקה קצרה? שאלה ימימה. גם שתייה? אולי משהו חריף?

.

סימה: הנסיעה הזאת, החזרה עם בן זכר של הרבנית – זה חזר על עצמו עם הבת

השנייה, גם כשהייתה בת שלוש-עשרה, את מבינה (ימימה הנהנה), ועם השלישית,

ו-

ובמאמץ אדיר: הבת הרביעית ברחה מהבית לפני הטיול שתכנְנו לה; רק עכשיו

התחלתי להבין- רק עכשיו- שיסלח לי אלוקים- כל האהבה ההיא- כל החיבוקים-

שאלוקים יסלח לי- שיסלח לרפי בעלי- רפי חושד- אני חושדת-

ימימה שתתה כוסית ברנדי והעירה כדרך אגב, הפעם הראשונה שלא נולד להם

בן זכר בנסיעה.

כשנפרדו, סימה התנצלה: האמת היא שאני לא יודעת אם זה נכון.

זה נכון, הרגיעה אותה ימימה. והוסיפה, עכשיו עליי לתלות מודעה חדשה

ברשת:

"בת 42 לאב רב ולבתו הרביעית מבקשת להכיר את אמהּ. סודיות מובטחת."

*

*

ההתחלה השנייה הייתה כשהוריי, ילדיהם וגם ילדינו- במילים פשוטות: כשכולנו

קראנו את המודעה שעלתה יום-יום גם אצל הקהל הדתי-חרדי – למרות כל הטריקים

של אבי, הרב, ושל שאר רבנים חשובים. לא היה מקום לטעויות: על אף מאמצֵי הוריי

להעלים את בתם הרביעית – כאילו נפטרה ממחלה איומה – ותמיכת שלוש בנותיהם

בנושא, היה קל יותר להאמין למודעה מאשר לסיפור בן ארבעים ושתיים שנים על

מותהּ.

הוריי – הווי אומר: הרב והרבנית – היו כבר מבוגרים. למה היו: עודם מבוגרים.

במושגים של היום, בן 88 בבריאות טובה ובת 85 בריאה אף היא אינם נחשבים

לזקנים-של-ממש. כשנישאו, הוא היה בן 21 והיא בת 18. כן, הם נשואים כבר

שישים ושבע שנים. כבר חגגו את חתונת היהלום. איזה שם עכשיו..?

קצת מספרים, היסטוריה משפחתית, ואישית תחילה:

אני בן 45, הבן הזכר השלישי והאחרון של אבי הרב ולכאורה של אשתו. אחותי

השלישית היא בת 59 – עד ששבה מנסיעתה לשווייץ כבר הייתה כמעט 14. זה

אומר שאחותי הגדולה היא בת 61 והשנייה בת 60. אחותי הרביעית אמורה להיות

בת 58.

הבה נתייחס לגילהּ של אחותי הבכירה: בת 61. כלומר: בשש השנים הראשונות

לנישואיהם, להוריי לא נולדו ילדים. לזכותו של אבי ייאמר שאהבתו לאשתו לא

פחתה. נהפוך הוא. הוא המתין, היא המתינה, התפללו, האמינו, והנה, נולדו להם

בנות. ב נ ו ת !

*

*

מה עלה בגורלן של שלוש אחיותיי אלו?

אין בעיה שגינקולוג טוב לא יכול לפתור. נשואות וסבתות מאושרות.

ולפי מה סברו שיהיו בנים אִם ... ?!?

תנ"ך, זה כל הסיפור, הסבירה לי האישה בת ה-58, שאִתָּה נפגשתי היום, לפני

שהתחלתי לכתוב. כן, היא אחותי הרביעית, בתם הרביעית של הוריי. בתהּ, ימימה,

בת 44 עכשיו. שוב: שנתיים ימים עד שהודעתהּ נענתה.

.

יש משהו מחריד, מערער, במצבנו המשפחתי: שלושת הבנים-הגברים והבת-

האישה ימימה – ארבעתנו ילדים ל-, אחים ל-,דודים ל-, נכדים ל-, גיסים ל-;

ואשר לצאצאינו, המצב מורכב ומערער עוד יותר.

.

נעניתי כשהבנתי שאכן, היא באמת בִּתִּי, והיא זקוקה לָאמת. כך אמרה. (אגב:

אני התעקשתי לפגוש אותה.)

השארתְּ את בתךְ אצל העוזרת ...?

סמכתי עליה.

ומה בעניין התנ"ך ...?

בראשית ל"ח. 

כן ...?

הם האמינו ש- אִמי הסבירה לי אז שיהיה בדיוק כמו לתמר ויהודה: יוולד לנו בן

שמזרעו יקום מלך לישראל. הרי לתמר נולדו תאומים, ואחד מהם, פרץ, התחיל

את השושלת לְבֵית דָּוִד.

עיווּת מזוויע! תמר הייתה כלתוֹ, לא בִּתּוֹ!

פרט לא-נחשב, לדעתם.  

ואנחנו נתראה ..?

לא- לא-נוח לי.

גם לא לימימה-

נכון.

.

מה עלה בגורלהּ?

לא פירטה הרבה, גם לא לְבִתָּהּ, ימימה: התעשתה, מצאה מקלט, עזבה את הדת,  

למדה, עבדה, נישאה; בית יפה, נוח, באזור טוב; עדיין עובדת בהוראה; אלמנה,

בלי ילדים, אבל אהובה מאוד במשפחת בעלה המנוח:

אך יצאתי- והגיעו שני ילדים שחיבקו ונישקו אותהּ בהתלהבוּת (נכדֵי גיסתי,

אותתה לי).

.

ומה יעלה בגורל יחסינו עם הורינו?

ההתחלה השלישית והאחרונה. בלי אשליות.

(אה. איזה כוח יש למספר 3.)

.

* * *