ירושלים, כ"ד בחודש שבט תשל"ב
אברי
אברי הכיר את פייגה, עוד בהיותה בת שתים-עשרה או שלוש עשרה עת הגיעה בכל יום חמישי לחנות הדגים של "כהן ובניו", בה שימש כשוליה ומוכר דגים. תמיד עמדה דווקא בתור בו עמדו אנשים שחיכו לקבל שרות ממנו. מחייכת הייתה את חיוכה המיוחד, ומבקשת לקנות דגים חיים.
עוד בטרם תבקש מאברי, היה מנקה עבורה את הדגים ומוציא מהם את העצמות, כדי שיתאימו לקציצות. בעל החנות, שגבה תוספת מחיר עבור שרות זה, העלים עין במקרה של פייגה. אולי בשל היות הוריה אזרחים מכובדים בקהילה; אימה, שיינה-לאה – הרופאה, ואביה – הרב רוטשטיין, חתנו של האדמו"ר, רבי יהושע-לייב הורוביץ.
לא מעט פעמים הביטה באברי במבט חודר בעיניה הכחולות – מבט שאולי אינו "מותר" אצל החרדים
כך במשך כמה שנים עד שאברי התגייס לצבא.
אברי, חייל בקבע, ומדייריו הוותיקים של הרחוב דבורה הנביאה – רחוב שקצהו מצדו האחד משיק לרחוב הנביאים, וקצהו השני מתחבר לרחוב הרב שמואל סלנט – אותו רחוב שבו התגוררה פייגה, עמד במרפסת ביתו הקטנה שמוקפת הייתה בסורגי מתכת.
פעמים רבות בהיותו בחופשה מהצבא, עת עמד במרפסת, הבחין בפייגה חוצה את הרחוב בו התגורר. לעיתים, בהגיעה אל המרפסת, הייתה מרימה את ראשה ומחייכת אליו.
באותו היום הבחין אברי בנערה היפה, כסוית הראש, אוחזת בשתי ידיה שני תיקים גדולים, ונראה היה שבקושי רב נשאה אותם.
אברי, ירד מהמרפסת ופנה לכיוונה של פייגה. "אני אעזור לך עם התיקים." אמר.
"לא נעים לי ממך." אמרה.
"זהו רצוני." נטל את המזוודות מידיה ושאל: "לאן את הולכת, פייגה?"
"לתחנת האוטובוס שבפינה."
"את מתחכמת, פייגה. התכוונתי לשאול, לאן את נוסעת?"
"מאז ומתמיד היית אדם חכם אברי, ממש כמו אביך הצדיק. אני נוסעת לשפרה מורגנשטרן." ענתה בחיוך רחב.
"ומי זו אותה שפרה?"
"שפרה, זו המורה שלי לפסנתר. אבל זה סיפור מאוד ארוך," אמרה, "לא אוכל לספר לך אותו בדקה אחת."
"לפחות ספרי מה שלום דוב-בער, בעלך."
"הוא כבר לא בעלי. התגרשנו לא מזמן, וגם זה סיפור ארוך מאוד."
הידיעה על כך שהתגרשה, באה בהפתעה לאברי. פייגה, ידועה הייתה בחכמתה, טוב לבה וביופייה, ומוזר היה לו שדווקא היא, לא הצליחה להחזיק בנישואיה יותר מחודשים אחדים.
"צר לי לשמוע." אמר אברי, והוסיף, "הייתי מתחתן איתך ללא היסוס"
"ומי מפריע לך"? שאלה בקול צחוק.
"אשתי"!
"מתי התחתנת? ואייך זה שלא ראיתי את אשתך הרי אנו שכנים?"
"לא ראית אותה, מפני שאנחנו לא גרים בירושלים. אני בחופשה קצרה מהצבא, והגעתי היום לבקר את הוריי."
"היכן אתם גרים?"
בטרם הספיק להשיב לה, הגיע האוטובוס. פייגה לקחה את התיקים מידיו, ולפני שעלתה לאוטובוס אמרה: "תודה רבה, אברי."
השמש של שעות הצהריים המוקדמות נעלמה, השמים התקדרו מעט וגשם החל לטפטף. אברי האיץ את מהירות הליכתו בחזרה לבית הוריו, לפני שהטפטוף יהפוך למטר של ממש. תוהה מתי יראה את פייגה פעם נוספת.
יחלפו עוד כארבעים שנה, בטרם יזמן להם הגורל מפגש יוצא דופן.
ירושלים, כ"ד בחודש שבט תשל"ב
שפרה מורגנשטרן - הצוואה
בשעת צהריים מאוחרת, שפרה מורגנשטרן נטלה את תיקה הקטן, מטריה שחורה ואת מקל ההליכה שלה, ויצאה את ביתה.
זה ימים אחדים מהרהרת הייתה במצב בריאותה הלקוי, ובמיוחד במחלת הסוכרת שאובחנה אצלה בשנה האחרונה. ידעה שלא לעולם חוסן, ובהיותה חסרת קרובים, החליטה לערוך צוואה. שפרה, שמעה שלאחר "מאה ועשרים", יעבור רכושה למדינה – לאפוטרופוס הכללי, כדין נכס עזוב. צוואה – כך חשבה, תשאיר בידיה את ההחלטה מה ייעשה לאחר מותה ברכוש אותו צברה במשך שנות חייה.
את דירתה הקודמת בשכונת נחלת אחים, מכרה כשנה לאחר שבעלה, בן-ציון, נפטר. משם עברה לגור בדירתה הנוכחית שברחוב פראג. את הדירה הזו לא יכלה להוריש, משום שזו שכורה הייתה ב"דמי מפתח". אולם למעט סכום לא מבוטל של כסף מזומן, היו לה חפצים יקרי ערך; כלי יודאיקה רבים, הפסנתר, ואת כינור ה"סטרדיוואריוס" היקר והמשובח, ששימש את בעלה, בן-ציון, במהלך כל השנים בהן הופיעו ברחבי העולם.
שפרה הלכה במורד הדרך אל צומת הרחובות הנביאים-שטראוס, וחצתה את הכביש. בחלוף עוד כשלושים מטרים, הגיעה לבניין ישן בן שתי קומות, ועלתה קומה אחת אל משרד עורכי-הדין "לוי את ברנשטיין". משרד זה טיפל בכל ענייניה הכספיים, לרבות בחוזי עבודתה כנגנית. מצאה שעורכי-הדין במשרד זה, היו נאמנים וניתן לסמוך עליהם בכל עניין.
שפרה לחצה בפעמון הכניסה. דוד ברנשטיין, בנו של מייסד המשרד ושותפו של מר לוי, פתח בפניה את הדלת והושיבה למולו.
"התרצי לשתות משהו, הגברת מורגנשטרן?" שאל עורך-הדין הצעיר.
"לא, תודה מר ברנשטיין, זה עתה שתיתי בביתי."
"אם כך, במה אוכל לעזור?"
"ברצוני לערוך צוואה." ענתה שפרה, והוסיפה, "מכיוון שלא נותר לי כל קרוב משפחה, והעברת רכושי למדינה לאחר מותי היא לא אופציה מבחינתי, אני מעוניינת להוריש את כל רכושי לידידה טובה, שהיא גם תלמידה שלי. הנה לך פרטיה המדויקים, ורשימה מפורטת של כל רכושי."
"האם יש לך מכר שברצונך שישמש כעד?"
"כן, יש לי את מר דוד טהרני, בעל המכבסה שליד ביתי, בו בחרתי שישמש כעד."
"מכיר אני את מר טהרני, אדם נחמד ואדיב, אעדכן אותו בבקשתך. אכין את הצוואה עוד היום, ואזמן אותו להגיע לכאן מחר בשעה 12:00, על-מנת שיחתום עליה בנוכחותך." אמר עורך-הדין ברנשטיין, ושאל, "האם יש דבר-מה נוסף שאוכל לעשות למענך?"
"כן. כאשר יגיע יומי האחרון, יש להודיע ראשונה לגברת שיינה-לאה רוטשטיין, ולמנות אותה אחראית לסידורי הלוויה שלי. הנה פרטיה, ואבקש ממך כי כל העלויות שתידרש להם בגינם, יוחזרו לה על-ידך מעיזבוני." ענתה שפרה.
"גם זה ייעשה." אמר והוסיף, "אני מאחל לך בריאות איתנה ואריכות ימים. נתראה מחר."
"רק תוסיפו את מספר הטלפון שלי, התקינו לי לפני כמה ימים" אמרה שפרה בטרם חזרה לביתה.
*****
שפרה ירדה לאטה במדרגות, מהרהרת הייתה בפייגה, שזה חודשים אחדים לא שמעה ממנה דבר. תחילה חשבה ללכת לבית-החולים ביקור חולים, ולשאול את שיינה-לאה בדבר בתה, אך דחתה זאת. אם אין רוצים שתדע – אמרה לעצמה, אין צורך לדחוף את האף.
הקור העז, התחלף בטיפות גשם שהלכו והתחזקו. שפרה פתחה את המטריה והאיצה צעדיה, אך נשימתה קשתה מעט. בדרך עצרה במכבסה, ונכנסה פנימה כדי לתפוס מחסה מהגשם, אך בעיקר להרגיע את נשימתה הקצרה.
שלום, גברת מורגנשטרן, שבי בבקשה." אמר בעל המכבסה, מר טהרני, ושאל, "האם יכול אני להציע לך משהו חם לשתות?"
"לא, תודה, מר טהרני, אנוח כאן מספר דקות ואמשיך בדרך לביתי." ענתה.
משהתאוששה שפרה, הודתה לו ונפרדה ממנו לשלום. בחוץ פתחה את מטרייתה והלכה לביתה.
כבר מרחוק, ראתה אישה תמירה וכסוית ראש עומדת בכניסה לביתה. רק לאחר שהתקרבה מעט אליה, הבחינה לתדהמתה שזו פייגה, שהייתה רטובה עד לשד עצמותיה. שפרה פתחה במהירות את דלת ביתה, ונתנה לפייגה לחלוף על פניה אל חדר האורחים הקטן.
"הורידי את המעיל הרטוב," אמרה לפייגה, "קחי לך שמיכה מחדרי והתעטפי בה."
שפרה הבעירה אש בתנור הנפט, המתינה עד שהשלהבת הפכה אדומה ללא פיח, רק אז סגרה מעט את הדלת והשאירה פתח צר לאוורור.
עתה פנתה אל פייגה, וחיבקה אותה בחום רב במשך דקות ארוכות.
"הכול בסדר?" שאלה שפרה.
"ככה, ככה." ענתה פייגה, ומעיניה זלגו דמעות.
"אכין לנו משהו לאכול ולשתות ואחר-כך נדבר." אמרה שפרה.
"לא, אני אכין, שבי לך לנוח." אמרה פייגה.
שעה קלה לאחר שנכנסה אליו פייגה, המטבח הבהיק בניקיונו. גם הארוחה הקלה הייתה מוכנה, ושתי הנשים ישבו אל השולחן הקטן לאכול.
"מה שלומך, יקירתי?" שאלה שפרה, בנסותה לפתוח את סגור לבה של פייגה, שדומה היה שעומד לפקוע.
"אני בסדר, שפרה." ענתה פייגה, ושאלה, "האם תוכלי לארח אותי בביתך מספר ימים?"
"פייגה'לה שלי, בוודאי שאת יכולה להתארח אצלי, לכל זמן שתרצי. הן אין לי איש או קרוב מלבדך. אם רצונך, יכולה את לפרוק כעת את חפצייך ולהניחם בארון שלי."
"הו, תודה רבה." אמרה פייגה, וחיבקה בחום את שפרה.
