סיפורים

האמבולנס של מד"א דהר על כביש 89, פנסי הכחול-אדום שלו חותכים את הערפל הקל של בין הערביים בגליל. בפנים, סמיר, נהג ותיק מהכפר הסמוך, החזיק את ההגה בשתי ידיים יציבות. לידו ישב יובל, פרמדיק צעיר מראש פינה, שבדק בפעם העשירית את תקינות המוניטור.

"שמעת את היציאות עכשיו?" שאל יובל, קולו נבלע ברעש המנוע.

"שמעתי," ענה סמיר בלי להסיט מבט מהכביש. "זה היה קרוב. חיזבאללה לא עוצרים היום. הם מנסים לפגוע בצומת."

פתאום, צרחה של אזעקה עלתה מהיישובים סביבם, ומיד אחריה השריקה המוכרת והמצמררת. סמיר בלם בחדות בצד הכביש, ליד קיר סלע גבוה. "צא, יובל! למחסה!"

שניהם זינקו מהרכב הממוגן למחצה ונצמדו לסלע, ידיהם על הראש. פיצוץ אדיר הרעיד את האדמה כמה מאות מטרים מהם. עמוד עשן שחור עלה מהחורש. הם נשארו כך דקה ארוכה, מקשיבים להדים של היירוטים מעל ראשם.

"אתה חושב שזה פגע בכפר?" שאל סמיר בשקט, עיניו כהות מדאגה. "הבת שלי לבד בבית, אמרתי לה להיכנס למסדרון, אין לנו ממ"ד בבית הישן."

יובל הניח יד על כתפו של סמיר. "וההורים שלי במשק, בדיוק בקו האש. כל פעם שהטלפון רוטט, הלב שלי נופל."

באותו רגע, מכשיר הקשר התפרץ ברעש סטטי: "כל היחידות, דיווח על פגיעה ישירה במבנה מגורים במושב סמוך. לכודים במקום."

סמיר ויובל לא החליפו מילה. הם זינקו חזרה לאמבולנס. סמיר סובב את ההגה בפראות, חוזר לכביש הראשי. הפחד האישי שלהם על הבית בכפר ועל המשק במושב נדחק הצידה לטובת המשימה.

כשהגיעו לזירה, הריח של הבטון השרוף והאבק היה חנוק. חצי בית קרס. שניהם רצו פנימה עם אלונקה וציוד החייאה. בתוך ההריסות, הם מצאו אדם מבוגר, מכוסה אפר, נאבק לנשום.

יובל כרע לידו, מחבר חמצן, בזמן שסמיר עזר לפנות את גושי הבטון שחסמו את רגליו של הפצוע. הם עבדו בסנכרון מושלם, כמעט ללא מילים. יובל הזריק תרופות, סמיר חבש פצעים מדממים. באותו רגע, לא היה "נהג ערבי" ו"פרמדיק יהודי". היו רק שתי חולצות לבנות עם מגן דוד אדום, שנלחמות על דופק של אדם אחד.

כשסוף סוף העלו את הפצוע לאמבולנס והחלו בפינוי לבית החולים בנהריה, הפצוע פקח את עיניו והביט בשניהם. הוא ניסה לדבר, אבל רק לחץ את ידו של סמיר ביד אחת ואת ידו של יובל בשנייה.

"תודה... תודה לכם," הוא לחש.

סמיר חייך אליו במראה הקדמית. "תהיה חזק, יא חביבי. אנחנו איתך."

כשחזרו לתחנה בשעות הלילה המאוחרות, אחרי שהתבשרו שהבתים של שניהם שלמים, הם התישבו על ספסל בחוץ, צופים באורות הרחוקים של לבנון ושל הגליל.

"אתה יודע," אמר יובל, "הטילים האלו לא מחפשים תעודת זהות. הם נופלים על כולם."

"נכון," ענה סמיר והוציא סיגריה. "אבל גם אנחנו לא מחפשים תעודת זהות כשאנחנו רצים פנימה. אולי זה השיעור הכי חשוב שהמלחמה הזו מלמדת אותנו שהדם של כולנו נראה אותו דבר תחת הפנסים של האמבולנס."

הם ישבו שם עוד רגע בשתיקה, שני אנשים שעומדים יחד על אותו קו שברירי שבין חיים למוות.

תגובות