על סביונים והרס

כשהתחלתי ללכת עוד נשאר פס אור אחרון מעל האופק. כשחזרתי הבייתה- החושך כבר מילא את השדות.

המסלול עבר בין קפליו האחרונים של הטבע ובין מה שנותר ממעשיהם של בני המקום: שברי גדרות, קטעי צינורות פלסטיק, בלוקים מפורקים. בתוך הבליל הזה צמחו סביונים, כאילו החליטו לפרוח דווקא מתוך ההרס. הצהוב שלהם, לצד הירוק הרענן של החורף, ריכך בי משהו.

כשהתקרבתי לשורת המכוניות שחנתה מאחורי המבנים הציבוריים, ראיתי אותו: פטיש חסר ידית עץ. הוא לא נראה כאילו נפל במקרה. הרמתי אותו. משקלו קר והברזל חשף את עוצמתו.

אצבעות היד הימנית שלי בחנו אותו בחוסר שקט. המשכתי בשביל הצר שלא היה ברור מי פתח אותו-לא ראיתי אדם במשך כל הדרך- אבל הסביונים שוב נעצו בי את מבטם הקטן, כאילו מאשרים את קיומי. רק הפטיש הוסיף לצרוב.

במגרש החניה שמאחורי אולם השמחות כמעט נדרסתי. המכונית צצה משום מקום, ואני-עייף, עטוף ערפל בין ערביים- נאלצתי לקפוץ אחורה. כמה שניות לקח לי להבין כמה קרוב הייתי לפגיעה.

לא סלחתי לנהגת. אולי זה בכלל היה נהג, אבל בניסיון חיי… טוב, יש הרגלים של נהגות שמוציאים אותי מדעתי. המטבח, עומס המתכונים, המחשבות- הכול נדחק להגה ומטשטש את הזהירות.

התיישבתי על שפת המדרכה להירגע. הפטיש נח על ברכי כמו שמביט בי בחזרה.

לרגעים חזר אליי הזיכרון הישן: פעם, מכונית שחנתה על המדרכה ליד ביתי אילצה אותי לרדת לכביש. גם אז לא סלחתי. חזרתי הביתה, לקחתי שני מסמרי ברזל גדולים, והחלקתי אותם בשקט בין הצמיג לאבני המדרכה. אולי זה לא תקין, אבל זה תיקון קל לעולם. רמז לנשים ,שלפעמים דרוש תיקון למעשיהן.

יש מקרים שגם חוד של מפתח פשוט הטמון בכיסי עושה את העבודה למכונית המפריעה לי ללכת בבטחה: חריץ אחד וארוך על הפח, כמו חתימה.

אני לא פושע. לא באמת. לא מיכאל קולהאס, הגיבור, שמתפרק מעוול עד שנהיה פושע מבוקש. אני, בסך הכול, אזרח שמאזן את המאזניים כשהרשויות מרימות ידיים.

כשנעמדתי, הפטיש כבר הבין את ייעודו. חיפשתי מכונית מרוחקת, ווידאתי שאין איש בסביבה. גם לא זוג מיוחם שמחפש פרטיות בתוך המכונית עצמה.

הנפתי את הפטיש אל עבר השמשה הקדמית. המכה הייתה קצרה ומדויקת. הזכוכית הגיבה כמו זכוכית שמבינה שעברה שינוי צורה קל. 

מן האולם שמעבר לכביש עלו קולות חגיגה: מוזיקה, מחיאות כפיים, חיים שלמים שאין להם מושג מה קרה עכשיו בחנייה הצדדית. אני בטוח שזו שכמעט דרסה אותי היא קרובת משפחה של בעלת המכונית שנפלה קורבן למטורף.

פניתי הביתה בקצב עליז ומהיר. פנסי הרחוב הארוכים הטילו את צלי כמו שומר המלווה אותי.

הרגשתי שהשלמתי את חלקי בעולם להיום.