אימא הִצְטַמְצְמָה

שבועיים לא ראיתי את אימא, הייתי  כל כך טרודה בעיסוקי , שלא  מצאתי  

לעצמי  רגע פנאי.

כשהגעתי  לבית האבות  ונכנסתי לתרבואוכל לא הבחנתי בה, הצטמצמה ונעשתה  קטנה  יותר באורח פלא. הזקנה  לאחרונה אוכלת במלוא עוזה בגופה, משאירה  אותה מצומקת, עיניה בוהות בחלל בלתי ברור, שפתיה יבשות, מתקשה לבלוע שאריות מארוחת בוקר.

פניה הוֹרִיקוּ החווירו, הן  קיבלו גוון חולני, ונעשו צהבהבים-ירקרקים. בעודי מחבקת  ומנשקת אותה, היא מסירה את ידי מעליה.

"לא אוהבת את השטויות האלה , זה חונק אותי". היא אף פעם לא אהבה חיבוקים ונשיקות, חשה שחונקים לה את עצמאותה.

"נולד לי נכד". אני מנסה לשמח אותה.

"איך קוראים לו".

"יהל".

"מה זה יהל"

" הוא מפיץ אור וזורח".

"אז מה הוא עושה עכשיו"? על שאלה כזו אחי היה יוצא מגדרו, ואולי אף עונה לה שהוא  התינוק, עובד בטוריה.

 "הוא יונק וישן".

"איפה"

"ביהופיץ" אני רוצה לענות לה.

 " בבית עם אימא שלו".

גיטה המדריכה בעיסוק  מסריטה עלינו סרט בוידיאו.

"הנכדה שלך מתחתנת". אני מספרת לאימא שלי, מנסה לשמח אותה.

"היא לא נורמאלית".

"למה לא נורמאלית"?

"בשביל מה היא צריכה חתונה"

" כי היא  רוצה להתחתן". היא הנהנה בראשה, ולא ידעתי להחליט אם ההנהון מתוך שסיפרתי לה על נכדתה, או מתוך מצב קשה ובעייתי.

"את מרשה לה להתחתן"? היא לא עונה ואני חשה, שהיא מרגישה  בקולי צחוק מטופש, מעורר גיחוך.

 "ה יא נראית עצובה" אני מעירה לגיטה ופני מודאגות .

"כל השבוע הייתה עצובה כזו". אומרת גיטה.

אימא מקשיבה לשיחתי עם גיטה המדריכה.

"את נעלמת, ב גלל זה אני עצובה".

"אבל שרה הייתה במקומי".  היא נפנפה  בידה כאילו גירשה  וסילקה את הערתי מלפניה.

"את נעלמת". היא חוזרת ותובעת את שלה.

" בשבוע הבא לא אהיה אצלך עוד פעם". אני מזכירה לאימא.

"לא תבואי"?

"יש לי חתונה".

"טוב". היא אומרת.

בן של אחד החוסות מתערב, ואומר לאימא בחיוך מאוזן לאוזן.

"נלך ביחד לחתונה".

"כן יד ביד". היא עונה לו באותה מטבע של הומור.

"אידיוט". היא אומרת אחרי שהוא הלך.

אחרי שהיא מסיימת לצבוע ציור שציירה כל זמן ביקורי אצלה, מביטה אימא בבגדי, הדבר שהכי אוהבת לעשות, אפילו יותר מלשמוע שנולד לה נין או שנכדתה נישאת, ביקורת על צורת לבושי הכי אהובה עליה. ביקורת אנטי שתיקח איתה  ביום שתלך לעולמה. חולצת הסָרִיג  הכתומה שאני עוטה עלי, לא מוצאת חן בעיניה.

"תגידי, את לא מרגישה עם איזה שמעאטס את לבושה"?

"לא, זה סריג חדש, השבוע קניתי".

"חדש, את לא מבינה שעוד פעם סידרו אותך"?

"זה הסריג הכי יפה שהיה  בבוטיק והוא  מצא חן בעיני".

"פוי".

כשהושבתי את אימא ליד שולחן האוכל, מולה ישבה סרינה המצרית שלא משתתפת יותר בפעילות. היא משעינה את ראשה על ידיה וישנה.

"תראי איזה נייבאך שֶׁלָאַפֵן, כל היום ישנה".

"את לא נרדמת לפעמים בישיבה"?

"אני ישנה רק במיטה". היא עונה.

"הם כמו מתים כאן".

אחר כך היא מביטה בי עוד פעם.

"אני ממש מתביישת איך את לבושה". היא מתחילה איתי עוד פעם.

"מה עשתה לך החולצה המסכנה הזו"?

"היא לא יפה, תורידי אותה".

איפה להוריד אותה"?

"כאן".

"מחר אימא".

© כל הזכויות שמורות לחנה הילמן