טראומה

הכל התחיל בזה שאשתי איבחנה האטה במהירות ההליכה שלי. גם אני חשתי בכך עת הגעתי לגיל שבעים וחמש. אהיה גלוי: מאז ומעולם הייתי תחרותי חסר תקנה. בכל שדה בו חשקתי ואהבתי הייתי שאפתן לשיאים שונים ומשונים.כך למשל לא היה גבול לאושרי עת זכיתי באליפות הקאנטרי  בהליכת עשרה קילומטר בשנת 2000. הייתי כמובן צעיר יותר וחזק יותר- אך גם כך הבסתי אנשים צעירים ממני בהרבה דאז ( הייתי בן 53)  ולגמוא את המרחק בשעה ועשרים דקות - היה הישג מכובד לכל הדעות.

חוץ מזה ניפקתי שיאי שחיה לעצמי כשהלב הולם בצורה מטורפת לקראת סיום, שיאי קליעת שלו נקודות ( תשע מעשר ברציפות. את העשר מעשר לא הפקתי מעולם).שלא לדבר על אימוני ריצה וגם תחרויות. רץ כושר למדי של שעה לעשרה קילומטר, אבל אחד שנהנה מכל רגע.

אלא שלפני שלוש שנים לערב חוויתי האטה בהליכה ובשחיה ומשהו גרוע מזה קרה לי בכדורסל. 

שמתי לב שכאשר אני מכווון את הכדור וקולע- היד מתעקמת ולא מאפשדרת לי את הקליעה הקלילה והבטוחה. נו, אמרתי לעצמי: כמה בני שבעים וחמש בכלל קולעים לסל.

ולפני חצי שנה לערך הודיעתני רחל שהיא עומדת על כך, גם בשם הילדים , שאני חייב  לערוך בדיקות כלליות משלושה טעמים: 

א. ההאטה בהליכה

ב. עודף פעילות ספורטיבית

ג. ובכלל לבדוק את הלב שמטענים  כבדים נכרו בתוכו מאז השביעי לעשירי   .

ראוי לציין שלפני כן לא לקחתי כלל כדורים.בכלל הייתי נמנע מבדיקות ועורך אותן פעם בכמה שנים.

בלית ברירה ניגשתי לכל המבדקים. הכל ברובו המוחלט היה בסדר. אני בן שבעים ושמונה לא לשכוח , ופעיל מאד. עד שהגיע ה סי טי מוח שהתבקשתי לעשות כדי לראות אם יש השפעה כלשהי.

ואס מגיעה התשובה ששלחה אותי לקרשים: הסתיידות גדולה של גרעיני המוח בצד ימין. 

הייתי ממש בפאניקה. מחשבות על הגרוע מכל. רחל אמרה לי שזה קורה להרבה מבוגרים.אבל זה לא עזר. תרחישי אימה פקדו את מוחי הנגוע לכאורה ובכללן ניסוחים של מכתבי פרידה בטרם ינחת עלי הגרוע מכל. יש לי כמה חברים רופאים וממש חששתי לפנות אליהם פן ינחת עלי ההסבר הכואב.

ובכל זאת החלטתי לספר זאת לידידה טובה וקרובה שלי שתוך כמה דקות המציאה לי את ההסבר:מדובר בכך שגרעיני הבסיס הם אזורים עמוקים במוח הקשורים בעיקר לבקרה של התנועה, קואורדינציה והרגלים מוטוריים.הסתיידות הריהי שקיעת סידן שזה שכיח מאד בגיל מבוגר. 

 ואז, לאחר יומיים של מועקה נוראית ומחשבות מהסוג הגרוע ביותר- נולדתי מחדש. יש טעם לחיים. גם אם בקצב איטי יותר. אז דני אבדיה כבר לא אהיה.אבל סבא מאושר ואתלטי לגילו - בהחלט. ולעולם לא להרים ידיים.