תחביבים נקלעו אליי בלי שביקשתי. עיסוקים שאין בהם שכר, ובכל זאת הם גובים את המטבע היקר מכול- זמן. בילדות היו התחביבים דומים לאלו של רבים בני דורי, אך אני נצרתי אותם כאילו היו שלי בלבד.
זה התחיל בצמר. היינו תולשים סיבים מסודריי החורף, משטחים אותם באצבעות עקשניות ומצמידים יחד: סיב לסיב, צבע לצבע. נוצר שטיח. לכאורה מקרי, אולי לא. ייתכן שכבר אז הונחו יסודות של חיבור וסבלנות. את השטיחים שמרנו באלבום. התלישה לא תמיד עברה בשקט; היו בעלי סוודרים נדירים שהתנגדו. תחרות סמויה נולדה. שנים רבות אחר כך, בבית הזקנים, מצאתי את עצמי שוב מול סיבי צמר- יוצר ציורים ודמויות. שום דבר לא באמת נעלם.
אספתי גם “זהבים”- פיסות אלומיניום צבעוניות מעטיפות שוקולד. יישור קפדני בציפורן, העלמת קמטים, והכנסה לספר לא שימושי. אחר כך באו הבולים: אלפי בולים שמצאתי ליד פח האשפה של משפחת שוויצר, שבנתה מולנו בית מפואר שזה עתה הושלם. בעיקר בולים מגרמניה שלפני היטלר. החלפת בולים היה עסק רציני ומחנך. תקופה קצרה קניתי בולי “יום ההופעה” עם השובלים והמעטפות החתומות. האלבומים נשארו בבית הורי, ולימים נלקחו משם ללא בקשת רשות.
ייבשתי פרחים- פרחי בר וגינה- בתהליך של ניסוי וטעיה. אספתי גם מטבעות שמצאתי בחפירות קיסריה. ומטבעות מימי המנדט, ומשאר העולם. רובם אבדו עם השנים.
גזרתי בקפדנות קטעים של אפרים קישון מ“מעריב”, פתרתי תשבצים באובססיה ואף זכיתי מדי פעם בפרסים זניחים, אך מספקים.
קראתי ספרי בלש בלי סוף - קונאן דויל, אגתה כריסטי, אלרי קווין. חיזקתי כריכות רכות בסיכות וקראתי שוב ושוב. רציתי להיות חד כבלש. אבי רצה שאהיה איש טכני. לא רבנו. פשוט ויתרתי.
קניתי גם ספרי סטאלג.
הסופר הנערץ בז'אנר- מייק באדן לדוגמא- אותו הכרתי בשמו האמיתי, אלי קידר, הגיע לביתי בשליחות הנצחה מהמוזיאון היהודי בפולין.
אחד מהספרים האלה לא עוזב אותי. בדף האחרון בספר הופיע צילום בשחור-לבן- שתי יהודיות עירומות לגמרי, רצות על השלג בפקודת הנאצים. הן כיסו את שדיהן בידיים קפואות, וגילו את המשולש הכהה שלהן. לא ידעתי אז אם להסתכל או להסיט מבט. הייתה שם משיכה, בלבול, וגם פחד- מפגש ראשון ולא מסודר בין גוף, אלימות וזהות. רק שנים אחר כך הבנתי שזו הייתה סקרנות גולמית של גיל, לא שונה בהרבה מזו של אחרים. אולי.
לקראת הגיוס התחלתי להרכיב תשבצים משלי ושלחתי ל“עולם הזה” תחת שם בדוי. נהניתי לא רק מהעיסוק בתבניות ובשליטה, אלא גם מן הפתיחות המינית של העיתון ומהניתוח הפוליטי החד של אורי אבנרי. משהו שם פתח בפני חלון. אפשר לומר שבאותם ימים- התבגרתי.
ורק בגיל חמישים החלה ההתכנסות האמיתית. אספתי עלים שנשרו בסתיו הקנדי, יצרתי אלבומים ממסעות באירופה- מפות, תאריכים, חוויות. ואז הגיע המחקר: אילן היוחסין של משפחת אבי שהעמקתי בו עד שנת 1740, ומשם חקר העיר קובל במחוז ווהלין- עיר הולדתה של אימי. עשרים שנה של חפירה, ראיונות, חוברות ומפות. כמעט לבד.
בדיעבד אני מבין:
לא אספתי חפצים.
אספתי עקבות.
ניסיתי להחזיק זמן בידיים-
כדי שלא ייעלם.
