פרק 1 – לילה של דפיקות
הלילה ירד על שכונת סן טלמו, אחת השכונות העתיקות והמיוחדות בבואנוס איירס כמו וילון כבד של קטיפה שחורה. אבני הרחוב הרטובות הבריקו באור פנסי הרחוב, והאוויר היה סמיך מריח גשם ישן שהתערבב בעשן אוטובוסים ובקפה שנשפך קודם לכן מבתי-הקפה שכבר סגרו תריסים. פה ושם נשמעו צעדים מהירים, ואחריהם שתיקה ארוכה כאילו גם העיר עצמה למדה לעצור נשימה.
בדירתם הקטנה בקומה השנייה מאחורי תריסי עץ סגורים למחצה התהפכה מריה מרטין במיטתה. החלום שחלמה נקטע בבת אחת על ידי דפיקות חזקות בדלת , שלוש דפיקות קצרות וחדות, ואז שקט מאיים, ואז שוב שלוש. הלב שלה קפץ. היא שלחה יד אל השעון שעל שידת העץ שהראה שתיים וחצי בלילה. שעה שאין בה אורחים, אלא רק בשורות.
“מי זה?” לחשה, קולה נבלע בגרונה.
“צבא. תפתחי מיד,” באה התשובה בקול גס ונטול סבלנות.
קרלוס, בעלה, התיישב בבת אחת על המיטה. מריה ראתה איך גופו מתקשה כאילו כבר נלקח ממנו משהו עוד לפני שיצא מהבית. היא חשבה על הכתבות שקרא לאחרונה בלחש, על העיתון שנסגר מוקדם מדי ועל חברו פבלו שלא ענה יותר לטלפון. פניו החווירו כאילו נמשכה מהן טיפת הדם האחרונה. הוא לא שאל שאלות. בימים האחרונים ריחפה מעל המערכת בעיתון תחושה כבדה: שמועות על מעצרים, על חברים שלא חזרו הביתה ועל שמות שנמחקו מרשימות הכתבים כאילו לא היו מעולם. הוא ידע שיום אחד או לילה אחד זה יגיע גם אליו.
מריה עטפה את עצמה בחלוק הדק, ופסעה אל הדלת. ידיה רעדו כשהסיטה את הבריח, ובתוך ראשה חלפו מחשבות מבולבלות: אמרו שזה זמני, שזה רק סדר חדש, נזכרה בלחישות ששמעה בשוק ובאוטובוסים. אמרו שמי שאין לו מה להסתיר, אין לו ממה לפחד. אבל הלילה בשעה הזו הפחד כבר עמד בפתח. שני גברים עמדו מולה במעילים כהים, ופניהם קפואות. מאחוריהם חנתה מכונית ללא סימנים, כשמנועה פועל חרש.
“קרלוס מרטין?” שאל אחד מהם.
“כן,” ענה קרלוס בקול יציב מדי.
“התלבש, ובוא איתנו לשאלות קצרות.”
המסדרון הקטן התמלא צללים. אווה, בתם בת השמונה, הציצה משם בעיניים פעורות. היא החזיקה את הדובי שלה חזק כאילו יוכל להגן עליה. קרלוס כרע מולה, ליטף את שערה, ואמר ברוך: “זה רק עניין קטן, אהובתי. אני אחזור בבוקר.”
הוא לבש את המעיל החום הישן שלו, זה שלבש בחורפים קודמים לסיקורים ארוכים. חיוך מאולץ התיישב על שפתיו. הוא נשק למריה קלות, נשיקה שנשארה תלויה באוויר יותר מדי זמן.
הדלת נסגרה בטריקה חרישית, והבית השתתק. רק טפטוף מים מהמרזב בחוץ נשמע.
מריה נותרה עומדת במטבח באור החיוור של הנורה היחידה. מחשבותיה התרוצצו: אולי זה באמת רק שאלות. אולי בבוקר הוא יחזור, יתנצל על ההפחדה ויצחק על זה. אבל עמוק בפנים עלה זיכרון טרי של שכנה שבעלה נלקח "לבדיקה" ולא שב. מריה הבינה שמשהו גדול ואכזרי יותר זוחל אל תוך חייהם : משטר שמעדיף לילה, דממה ודלתות סגורות. היא האזינה לרחש המנוע של המכונית המתרחקת עד שנבלע בתוך הלילה, והלב שלה דפק בקצב שלא הכירה.
היא לא ידעה, אבל אותו לילה היה תחילתו של מסע ארוך בין פחד, שתיקה ותקווה, מסע שיטלטל את חייהם ויבחן עד קצה גבול היכולת את כוחו של הזיכרון ואת אומץ הלב לא לשתוק.
ההמשך מחר
