עושה אהבה עם המילים

את שירי אני כותבת בדרך כלל במוחי או אולי בנשמתי (מי יודע להבדיל?) מילותיהם נארגות,מפרות זו את זו, נתפסות זו בזו, כאשר גופי שרוי בריצות בין העבודה בחוץ לבין תעסוקותיי בבית :
בבוקר צופה הליכות ילדי הגן, בשובי אל מרחבי הנווה שלי צופה הליכות ביתי, משמע, הכביסה , הבישול, ההדחה, הניקוי, תפקודי הבית , תפקודי אשת איש.

חדר הכביסה נמצא בחצר בפוסעי על המדרכה המצופה באבן משתלבת אדומה, עושה אהבה עם המילים, נכנסת להריון - ונבראים בתוכי רעיונות לשירים או סיפורים כמו בקדחת הם ממשיכים
להיוולד בי .בין נהמות סיבובי מכונת הכביסה והמייבש.
כשאני שמה פעמיי הביתה לעניני בתוכו מפני חשש של זכרון בוגדני עוצרת אצל המחשב לכתוב תזכורת לשיר שאני או-טו-טו יפלט מרחם נשמתי. שלא אשכח, בין קיפול הכביסה לבין הדחת הכלים
מדידת חולצה חדשה, חיתוך ירקות לסלט; שלא אשכח את הוולד המבקש לצאת לעולם.שלא יפול חלל בין העגבניה למלפפון.

מתוך חרדתי לרך- שתיכף- נולד משלחת את הגיגיי - שיר חדש נרקם - מטיוטת עומק הלב אל המקלדת. ממנה כבר ישים פעמיו אל זכרון המחשב שחזק הוא לאין שיעור מזכרוני שלי. בשובי אליו יותר מאוחר רחוצה ומבושמת,מאופרת ונכונה לבוא בו,ככלה לפני חתנה;
או אז במו אצבעותיי המקלידות נעשית טיוטת הוולד לשיר נולד.

שיריי עוסקים בעצב, בשמחה, במשפחה, בגעגוע, בתשוקה, בערגה, בחלומות בהקיץ שלא יתממשו לעולם. בפנטזיות שגם אם היו יכולות להיעשות מציאות - לא הייתי מעזה לממשן. שיריי נאחזים בים מאהבי , שאני מתמסרת לו בכל מאודי, באופק הלא ברור, השקט, הנופים, עצים , פרחים. ושוב- הגעגועים
למה ולמי שאינם אלא בהזיות-רצונותיי

מרבה לכתוב על מה שאני שותקת במציאות. על העצב-המון עצב! שואפת שאיש לא ידע ויבין כמה ממנו מקנן בתוכי. מנסה לטשטש-להסוות-לכסות אותו בחייך בדוי. ככלות הכל, בחייו של אדם מצויים מצבים אינטימיים שלא ירצה לחשוף אותם לעין כל.
עירום שלא בשעתו אלא ורק בפני שזכאי לו. מעשה גבר בעלמה ועלמה בגבר. זו פרטיות מקודשת. גם התוגה שלי נדרשת
להיות לא נראית לא מורגשת.גם היא בכלל האינטימיות.

כזו אני במציאות. לובשת מסכת מגן על הרגשות.
מסתירה מערומי תחושות ושאיפות שלא ראוי להגשימן,
להחצינן להפגינן אל הפרהסיה.

לא כך שבשירים האישיים. מה שאני מסתירה מן העולם הנראה לעין והניתן למישוש. מסלקת מעיני זרים וגם קרובים שחלקם הנם
בכל זאת זרים;

אך בשירי מה שאני סופנת - נפלט ממני. לא אכחד לידתם טבולה בעונג, בכבוד והתרגשות. פרץ שאיני יכולה לכבוש
השיר גובר על המוסכמות שאני מנסה להסתיר במציאות

איני מהססת להעמיס בהם את רגשותיי הכמעט תמיד סוערים, כמיהותיי, תשוקתיי, ערגותיי - כאשר איני מעזה לבטא בשמי
את מה שפורץ בשיר -מנסה להיכנס לדמות אחרת ולהציגה,
כאילו אינה אני, אף כי מאד אני היא.אפופת תחושה אהיה
כאילו ממש כמו להיות כוכבת ראשית בהצגה, ישות אחרת,
אשר הנה - אומר זאת שוב - בכל זאת היא אני.

בילדותי, פניתי לאוכל כנחמה. התאווה ההיא דעכה בסכין שלי אחצוב לעצמי סלט גדול של מילים. עשיר ומתובל.רק אז אחוש שובע.
יבוא פורקן כזה שרק אישה מסוגלת לחוש כמותו.
אולי ספר זה , בעזרתכם ,יעזור לי לנחות,להיכנס למסלול.

מופיעה רק בשמי הפרטי מכיוון שכך ארגיש נינוחה ואמיתית.האנונימיות כמו תסתיר את החשיפה
נוגעת גם בכתיבה על המוות, על מלאך המוות האוסף בדרכו
את כל חלקי הפאזל שלי לכדי שלם ואז מגיעה לשיא, מה שנקרא, נותנת דרור למילים כי הזקנה והמוות של אנשים תמיד ליוו אותי, הם בעצם חלק מחיי, קמילת הגוף, איבוד צלילות ובריחה לעולם שכולו טוב, (כך אומרים, לא ממהרת לשם. גם לא יכולה לדמיינו).

בכתבי על אהבה, אני חשה שהיא נענית לקריאותיי ואז פורשת כנפיים פורשת אליה זרועותי תופסת בי בעוצמה ועם זאת ברוך.

דבר לא נשמט מעיני רואה כל שמסביבי ,בוחנת הכול: פרח ועץ, שיירת נמלים עמלנית ממהרת בדרך המלך שלה.,השמש השוקעת ,הגלים הנשברים אל החוף, גל ,צדף. גבר נאה.

שירי הם מאהבי, הוריי, אישי, ילדיי. כל עולמי. כאשר בא לעולמי שיר חדש אני פורחת, אני מרגישה אותו כשהוא מטלטל אותי לעתים עד כדי רצון לגנוח.

הנה כי כן, דלתי פתוחה. הכנסו אלי. בעד דפים אלה. בואו לפרוח עמי , לחוש אתי. לראותני נחשפת כפי שאני באמת ללא תחפושת תפורה ממוסכמות; מה שהייתי רוצה להיות.
אה...גם למדתי לכתוב שירי אהבה - 
~

אַהֲבָה לֹא מֻגְבֶּלֶת
 

הַלַּיְלָה -

מְקַפֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הַיּוֹם

מַחְזִיר שׁוּב אֶת מָה שֶׁאֵרַע בּוֹ

כְּמוֹ הַקְרָנָה חוֹזֶרֶת שֶׁל סֶרֶט

מִמִּשְׁכָּבִי עוֹקֶבֶת

אַחַר הַצְּבָעִים הַנִּתָּזִים

שֶׁצּוֹבַעַת בְּאַהֲבָה

עַל קִירוֹת שְׁלֵמִים

אַתָּה וַאֲנִי, שְׁנֵינוּ

צוֹעֲדִים עַל מַרְבַדֵּי הַכָּחֹל וְהַיָרֹק

מֵעֵינֵי הָעוֹלָם נֶעְלָמִים, נִבְלָעִים

תּוֹלָה מַבָּטִי בְּךָ

עַל חַבְלֵי הַתִּקְוָה

מְהַדֶּקֶת בְּאֲטָבֵי אַהֲבָה

שֶׁלֹּא יִפְּלוּ לַאֲדָמָה

כְּשֶׁאַתָּה נִפְרַד, הוֹלֵךְ

מִתְמַלֵּאת בְּשָׂק גַּעֲגוּעִים

מִתְחַנֶּנֶת שֶׁתּוֹתִיר לִי חֲרִיר

לִתְקֹעַ בְּרוֹךְ יָתֵד בְּלִבְּךָ

כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר:

אַהֲבָתִי אֵינָהּ מֻגְבֶּלֶת

כְּמוֹ הַזִּכָּרוֹן

בַּמַּחְשֵׁב שֶׁלְּךָ.

~

בעודי אוחזת את גיגית הכביסה, הגשם לא פסק לרגע,הבטתי אל השמיים ומצאתי את עצמי קוטפת עננים אפורים, גם אותם הידקתי באטבי אהבה על חבלי התקוה

תליתי את כל בגדינו המשותפים ולפתע כמו במעשה קסמים התחברו להם הצבעים לקרני אור שעלו השמיימה וצבעו את כל העננים בצבעי הקשת באותה שניה אורו עיניי, נתתי לבגדים לנשום את ריח תמימותינו והם הציפו לבי ברגשות מעורבים.

בעוד אני מסיימת את מלאכת התליה פתאום לבי החל לחרוז שורות שורות, מצאתי את עצמי מלטפת קווים, מקפים, פסיקים, אותות ואותיות אהבה ואז...חשבתי עליך שוב, פתאום נראית לנגד עיניי, ממש ממולי, ביקשתי לצייר על קיר לבך, על גווך, הגענו אל שלולית החורף ושם הפלגנו בסירת רגיעון, מסביבנו מרבדים ירוקים, את שירתי לוכחים, מיתרי נדרכים, ריחפנו והעולם הריע ורקד לכבודנו זה היה פשוט...מושלם.
~
​​​​​​​שבוע טוב לכולם