"אנחנו תיכף מגיעים," אמר פוקאס.
נדתי בראשי לתגובה, אפילו שהוא לא יכול לראות אותי. עיניו היו קבועות בכביש. למרבה המזל התנועה הייתה דלילה יחסית בשעות אחר הצהריים המאוחרות היום, אבל ידידי הבטיח לי שאם יהיה צורך הוא ייסע דרך כל מי או מה שיעכב אותנו, יהי אשר יהי. יד אחת שלו אחזה בהגה בקלילות, הגם שבתוקף תפקידו הנוכחי היה לו נהג משלו והוא יכול להאציל כל דבר על כל אחד. היד השנייה נשענה אל מחוץ לחלון, מפזרת עשן סיגריות באוויר ספטמבר הקר.
"פחות מחמש דקות, על פי השעון הפנימי שלי," אמר והצביע על השעון שהיה קבוע בלוח המחוונים. "הדבר הזה מפגר תמיד בדקה או שתיים, אל תתייחס אליו." הוא העיף בי מבט. "אתה בסדר בינתיים?"
לא ידעתי איך לענות על שאלה כזו. שאלה פשוטה, יומיומית, שבדרך כלל עונים עליה ב"כן" וממשיכים הלאה לסדר היום. לא שאלה פילוסופית שבוחנת לעומק את כל הוויית קיומך, את כל הבחירות שעשית ואת כל המערך הרעיוני שנפשך ומחשבותיך מתבססות עליו. בנסיבות הנוכחיות הייתה זו שאלה נפיצה במיוחד.
מלמלתי משהו בקול צרוד ומעורפל שאני עצמי לא הייתי בטוח שהבינותי. אבל פוקאס הנהן כאילו יצאו מפי פניני חוכמה.
"אנחנו נסדר הכל," אמר.
הרכב המשיך לדהור בין רחובות ארוכים ובנייני שיכון מוזנחים. הרכבים שלפנינו הצטופפו בזה אחר זה כמו קושרי קשר למנוע מאיתנו להגיע למחוז חפצנו. דמיינתי את עצמי מעלים אותם בכוח המחשבה. סביר להניח שידידי יכול לעשות זאת בכוח תפקידו. אבל היום הוא נראה עייף איכשהו, כאילו נתפס לא מוכן, כמוני. יכולתי לראות זיפים מנצנצים על סנטרו הארוך. שערו הלבין כמעט כליל, המעט שנותר ממנו דבק לצדי ראשו כאדם הנאחז בקצה הצוק. עיניו היו מוצרות כשבחן את התנועה, כאילו ציפה לראות בוגדים שמסתירים סכינים תחת בגדיהם או מרגלים שלוחשים סודות מדינה למשתפי פעולה. הדריכות המתמדת הייתה חלק משגרת יומו, אבל אפשר היה לראות שהיא גם נטלה ממנו דבר מה, בתמורה לכל מה שנתנה לו.
התחפרתי במושב, שהיה מגרד ולא נוח, כמו לשבת על קיפוד. לפוקאס הייתה חיבה מיוחדת לרכב הזה, ששיפץ בעצמו, למרות שיכול לקנות כל רכב שרק רצה. מבחוץ הוא נראה כמו גרוטאה על גלגלים, אבל מבפנים הייתה בו כל הנוחיות של חדר מלון. ובכל זאת חשתי בו כמו בתא אסירים, ממתין לסוהר ובפיו גזר הדין. עצמתי את עיניי. התמונות התעקשו לרחף חזרה לזכרוני, ברורות ובוהקות כתצלום שנעשה בפולרואיד. לא, חשבתי, לא, אל-
"נשמע קצת רדיו," אמר פוקאס בנימת החלטתי-ואני-מודיע-לך-אבל-למען-הנימוס-אנסח-את-זה-כשאלה. יש דברים שלעולם לא משתנים.
הוא סובב את הכפתור. הרדיו המהם שיר לכת ישן שהוקלט מחדש ונמחו ממנו מילים אסורות או מגונות. הסתובבה שמועה שבקרב הבוגדים של אוגוסט יש תקליט מיוחד שעליו שירים ישנים שבהם כל המילים המקוריות של האלבום האחרון מאת אליזה לאנג. זה היה בימים אלו פריט לאספנים, הגם שרבים פקפקו באם דבר כזה ייתכן בכלל. היו אפילו שמועות הזויות שהם מתאספים באיזה בית מסתור, יורדים למרתף, מדליקים נרות ומבצעים את האלבום כולו מאל"ף ועד תי"ו כאילו היו המקהלה הלאומית. ואז הם שורפים תמונה של מנהיגנו האהוב, הוסיף פוקאס ברוב טעם את המשפט שנהיה לשגרה מעייפת משלו. כל דבר שעשו הבוגדים הסתכם בשריפה של דבר מה, כאילו הם חיים על עשן ולהבות.
השיר סיים את מצעדו ופינה מקום למשדר חדשות קצר. השדרנית דיברה בקול חמור סבר שגרם לי להיזכר במורה שהייתה לי בבית הספר, אישה במשקפיים כהים וכבדים ונימה בהולה שגרמה לי לחוש כאילו סוף העולם רוחש מעבר לפינה. משכן לאמנויות החדשות שנחנך בעיר הבירה. רשימה מעודכנת של מצרכים שעל הציבור להסתפק בלעדיהם. ציטוט מפיו של גנרל בוריסוב שמבטיח כי אנו מוכנים ונחושים לכל התפתחות בגבולנו המערבי, ושום פרובוקציה לא תעבור בלא תגובה. וכרגיל, הסיסמה היומית שחתמה כל משדר חדשות, כל תכנית טלוויזיה, כל פתיחה של מוסד לאומי כלשהו: האדם הוא רגעי; המהפכה היא נצחית.
"הנה הגענו," אמר פוקאס בנימה של שביעות רצון מאופקת. היה זה כאילו הוא מדבר אל גרסה מבוגרת יותר וספקנית יותר שלו-עצמו. הוא חנה במיומנות ברווח בין טנדר שנראה כאילו נצבע בכוונה בגון חלודה ורכב שהוטלא פעמים רבות כל כך שהיה ברור שנולד מחדש באותן מכלאות "פרנקנשטיין" שידידי נהג לפשוט עליהן אחת לכמה חודשים. ללא הועיל: המקומות הללו תמיד גילו יכולת מופלאה לצוץ כל פעם במקום אחר. יש דברים שגם ידו האלימה של החוק לא יכולה לעקור.
קלטתי פתאום שאני יושב וידיי בחיקי, כמו תלמיד שמחכה לשיחה עם המנהל. פוקאס הדמים את הרכב וכילה עוד סיגריה בסדרה של שאיפות מהירות. הנסיעה לכאן ארכה קרוב לשעה. פוקאס הציע כמובן שניקח את רכב השרד שלו, עם הנוכחות החלקלקה והמאיימת שלו יכולנו להיות בדירה בתוך חמש דקות, איש לא היה מעז לחסום לו את הדרך, היא הייתה כל כך מהירה שאפשר לנסוע בה לאחור בזמן, כך נהג להתלוצץ, אבל אני ביקשתי שניסע אינקוגניטו, כאילו רציתי בסתר ליבי להאריך את הנסיעה כמה שיותר. נזכרתי בתכנית טלוויזיה ישנה שכריסטה אהבה לראות כשהייתה ילדה, לינדה ורונדה, על ילדה כפולת צמות שנסעה בין נופים ואגמים ובעלי חיים איטיים וידידותיים עם המכונית המדברת שלה, רונדה. המכונית הייתה דוהרת לה בעליזות בין גבעות ועיירות, פולטת מדי פעם שיעולים צרודים ועשן לבן, ולינדה מביטה החוצה מהחלון בעודה שרה שירים על יופיו של היום וחשיבותה של ידידות. הסדרה הזו הייתה אחת הדברים הבודדים שחמקו מתחת ידה של הצנזורה, כיוון שאפילו הפקידים הנוקשים ביותר לא ראו שום דבר חתרני ביופי ובידידות. כריסטה נהגה לשבת על ברכיה מול הטלוויזיה חרף נזיפותיה של אימה, להעמיד פנים שהיא מחזיקה הגה דמיוני ולחקות את קולה הרם והקנטרני של רונדה, אותן אנקות וגניחות שבהן הייתה מגיבה לדבריה של לינדה בעודה יוצאת לדרך או מבחינה במכשול כלשהו על הכביש. לרגע רציתי לומר לפוקאס שימשיך לנסוע, זו טעות בכתובת, הדירה נמצאת במקום אחר.
"אתה רוצה שאבוא איתך?" פוקאס דיבר בקול ענייני. הוא השליך את הבדל אל מחוץ לחלון.
רציתי לומר שלא, את זה אני צריך לעשות לבד, כמו אקדוחן קשוח במערבון. אבל חשתי כעת מפוחד כמו ילד קטן. אצבעותיי היו לפותות אלו באלו בכוח, מעסות את בשר גב כף היד כאם המנסה להרגיע את בנה. ממה אני חושש? ניסיתי לומר לעצמי. כבר ראיתי את הגרוע מכל. זה בסך הכל אפילוג למה שכבר היה.
"כן," אמרתי חרש.
הוא יצא מהרכב ללא אומר. הכרחתי את גופי לפתוח את הדלת ולהניח את רגליי על המדרכה, פעולות פשוטות כל כך אבל כאלה שדרשו ממני הפעם מאמץ לא מבוטל. פוקאס עמד ליד הרכב והצית סיגריה חדשה, ממתין בסבלנות. הסתכלתי סביבי. השכונה שבה היינו נראתה כמו סיוט של סוכן נדל"ן. בתי דירות חסרי צבע שהצטופפו זה כנגד זה חסמו את הנוף, שממילא לא היה מרהיב ביותר גם כך. אישה עם מטפחת אפורה לראשה, מאלו שחזרו לאופנה לאחרונה, הוליכה עגלת תינוק על הכביש, מזמזמת מה שנשמע כמו שיר ערש רדום למחצה. התינוק שבעגלה יילל בהרמוניה משונה עם קול אימו, כאילו ניסה לומר לה שתפסיק, הוא מנסה לישון. לא ראיתי שיער מתחת לכיסוי הראש שלה, ותהיתי אם היא אחד מאותם קרבנות של אותו ניסוי ממשלתי גדול שכשל לפני כמה שנים. הרבה כאלה היו בקרבנו. על הכביש הסדוק כפניו של אדם זקן צייר מישהו אילוסטרציה גסה של ראש שנקרע לשניים בידי כדור אקדח. אתה הבא בתור, הבטיחו האותיות מתחתיו. פוקאס חצה את הרחוב כשהוא משגיח על צעדיי הקהים, כמעט מחזיק את מרפקי באותה ג'נטלמניות שנהג בה בכולם, עצירים כפילגשים. עיניו סרקו את הרחוב המאפיל מעדנות כמחפשות אויבים שעשויים להסתתר מתחת למושב של מכונית נטושה לכאורה או בתוך פח אשפה שרוט ומעוקם מאלות ואגרופים. הייתי בטוח שהוא מלטף בידו השנייה את האקדח הקטן שתמיד נשא איתו לכל מקום.
הבניין היה ישר מולנו. קירותיו נראו כמו עור מת של חיה שלאיש לא היה הכוח לקבור. על חזיתו הייתה כרזה ישנה של מנהיגנו האהוב באחת מאותן פוזות מוכרות שהודפסו באלפיהן, במיליוניהן, שנמכרו בכל תחנת אוטובוס ובכל פינת רחוב, האיש המניף את זרועו השמיימה, כף ידו פרושה בדרישה לעולם להתכופף לדרישותיו, עיניו נשואות אל עתיד זוהר ומבטיח שרק הוא יודע את הדרך אליו.
פוקאס נדרך לרגע כשצל זינק מאחורי אחד מעמודי היסוד של הבניין. חשתי את אצבעותיו מתהדקות סביב זרועי הרפויה. ילד קטן, כבן שמונה או תשע רץ אל הרחוב, ראשו רכון ואגרופיו קפוצים. חשבתי לרגע, בתחושת אשמה אומללה, שהוא בורח מאיתנו, אלא שכעבור רגע הבנתי שהילד לא הבחין בנו כלל. אולי הוא משחק ב''מרגלים" או ב"נוגע-פוגע", שני משחקי הילדים הפופולריים בקרבנו כיום.
"בוא," אמר פוקאס שלא לצורך, רגוע יותר כעת. אני לא הייתי רגוע כלל.
המעלית לא עבדה. על פיסת נייר שהודבקה ברישול הייתה התנצלות שנשמעה יותר כמו נזיפה, כאילו רשלנותם של הדיירים היא שגרמה לתקלה. נאלצנו לעלות במדרגות. התחלנו לטפס במדרגות, ידי מגששת אחר הקיר שלימיני. שמעתי את נשימותיו המדודות של פוקאס מאחוריי. קומה רביעית, דירה 19. גיליתי שאני חוזר במוחי על המיקום הזה כאילו זו מנטרה סודית שתסייע לי להניח עקב בצד אגודל. בחלל הצר הזה שנדדנו בו כעת היה ריח של בירה ומזון שנשאר להרקיב על שולחן האוכל כי אף אחד לא היה הגון מספיק או נמרץ מספיק כדי לשים אותו במקרר. דמיינתי תולעים משתלטות על צלחת גדושה בעיסה שאולי פעם נראתה מפתה להפליא. דמיינתי את התולעים מכרסמות לאיטן את דרכן לתוך גופה, בחושך הנורא שהיא שוכנת בתוכו עכשיו...
נאלצתי לעצור ולהניח יד על חזי. ליבי דהר כרכבת ששכחה לעצור בתחנה. אסור לי לחשוב דברים כאלה. הגוף הוא רק כלי, אמרתי לעצמי, חוזר על אותם משפטים שפרסמנו אי אז באותם ימים סוערים ומשלהבים על עלונים צהובים, מלווים בסימני קריאה מרובים. המשכנו לטפס כאילו אנחנו מעפילים אל פסגתו של הר שעליה נערכים טקסים מוזרים וקדמוניים.
הקומה הרביעית קידמה את פנינו באור חלוש שנבע מתוך נורה מהבהבת כאילו היא בתהליכי גסיסה. הקירות היו מצופים בטפט צהוב עם דוגמאות של פרחים ודבורים. הייתי משוכנע שאם אניח את ידי על הטפט אחוש בדביקות הדוחה של שרף הניגר מגזע עץ. כפות ידיי התכווצו בתוך מעילי הארוך.
חיפשתי את מספר הדירה הנכון. תפסתי לפתע שמישהו מתבונן בי. אישה מבוגרת עמדה בפתח הדירה שממול, נראה כאילו עמדה לצאת החוצה אבל נמלכה בדעתה משראתה שני זרים, האחד גבוה ועיניו נוקשות, השני בעל שפם ומבטו תלוש וחטטני. שערה היה גזוז באופן לא סימטרי, מה ששיווה לה באופן מוזר מראה צעיר יותר שהתנגש באופן בולט עם השמלה המרופטת שלבשה, בבירור ירושה מאימה או סבתה (או גם וגם). היא נעלה קבקבים ורגליה היו צמודות זו לזו כרגליה של בלרינה, הגם שאישה כמוה יכולה הייתה לבקר במופע בלט רק בחלומותיה, ורק אם נרשה לה לחלום, היה מוסיף בוודאי ידידי הוותיק בקריצה מרושעת. עגיל גדול באופן מוגזם, כזה שהיה נראה בנוח על שודד ים או זמרת בלוז תלה מאוזן אחת. תהיתי מה קרה לשני. נתלש בשעת ריב עם הבעל או נמכר כדי לקנות חלב או תרופות. היא בהתה בשנינו מבלי לדבר, פיה פתוח למחצה כאילו היה בדעתה לומר משהו ושכחה מהו. שאלתי את עצמי אם היא אחת מאותם קרבנות ניסויים שנותרו עם פיגור שכלי כתוצאת לוואי של "השיפור הגדול". רובם בקושי יכלו לחבר משפטים בסיסיים זה לזה, והיו פורצים בבכי אם ראו חתול חוצה את הרחוב, או מסתובבים להם בהבעה המומה וממששים כל דבר, כאילו מוחם יכול להבין רק דברים שהוא נוגע בהם פיזית. רובם נעזבו לנפשם, אחרי כשלונם של מחנות החינוך והעבודה. הנזק היה תמידי.
אני עצמי נתקפתי אלם, כאילו היא הדביקה אותי בשתקנותה. חשתי כאדם הפולש למקום לא לי, מה שאכן הייתי במובן מסוים. הבחנתי בשקית אשפה שהיא מחזיקה בידה. היא הייתה גדולה כמעט כמוה ונסחבה על הרצפה כמו ילד סרבן. הייתי בספק אם תצליח להגיע איתה למטה מבלי שתיקרע בדרך.
"כנסי חזרה פנימה, בילקה, אם את קשורה לעיניים היפות האלה שלך," אמר פוקאס בלא כחל ושרק. (הוא נהג לקרוא לכל אישה שפגש בכינוי הזה שהמציא - בילקה - ובכל פעם שהשתמש בו, הן היו מתכווצות לידו פיזית ממש, כאילו הייתה זו מילת קסמים אפלה) האישה הסתובבה וטרקה את הדלת מאחוריה בעדינות. שמעתי יללה עגומה של תינוק עולה מאחורי הדלת.
פניתי באי רצון לעבר הדלת שהמספר 19 התנוסס עליה. ידי שלפה את המפתח שפוקאס נתן לי ולרגע בחנתי אותו ביסודיות כאדם המעריך את שוויו של פריט שלא יסולא בפז. בעל הבית היה להוט לרצות את אבירי השלטון. מעולם לא ראיתי אותו, אבל יכולתי לנחש את מראהו – שמן ונמוך, הבל פיו מסריח ממשקאות חריפים ובדיחות איומות, והוא מסתובב עם כובע מוטה על צד אחד ואצבעו מיובלת מדפיקות חוזרות ונשנות על דלתותיהם של דיירים שמאחרים בתשלום החודשי. מחלת מין כזו או אחרת, ודאי. שפע של ביטויים שנשמעו כמימרות חוכמה עתיקות שוודאי אימץ לו מאיזשהו מדריך עממי כמו "הקודם זוכה, המאחר בוכה" ו"מי שעובד, אין לו סיבה להתאבד."
"ניקולאי." קולו של פוקאס היה רך וחרישי, ההפך הגמור מהטון בו השתמש אך לפני שניה. תפסתי שעמדתי מול הדלת ובהיתי במפתח דקה לפחות. אולי יותר. ידעתי את שקרה רק לפני פחות מארבעים ושמונה שעות. ועדיין נראה שרק סיבוב המפתח במנעול ייתן לזה תוקף סופי ונחרץ. מוזרה הדרך שבה הנפש משפיעה על ההיגיון.
פתחתי את הדלת באיטיות. רק עתה עלה על דעתי לתהות האם הדלת עשויה הייתה להיות ממולכדת, במיטב המסורת של הבוגדים. הייתה יכולה להיות אירוניה מרה בכך שהבת תהרוג גם את אביה. לפי התנשפותו המהירה של פוקאס מאחוריי ידעתי שהרעיון עלה גם בראשו. אבל דבר לא קרה. הדלת נסוגה לאחור ברמז קל בלבד לצירים חלודים. נכנסתי פנימה, מודע היטב לנעליי הכבדות שהזכירו לי את המצעדים הצבאיים שנערכו מדי שנה בבירה, משום מה. החיילים קפואי המבט. ההמונים המריעים. מנהיגנו המנופף לקהל ומבטיח בסנטרו הזקור כי המהפכה תקיף את כל כנפות הארץ, ואויביה יירדפו עד חורמה.
הדלקתי את האור. פנים הדירה שנחשף לנגד עיניי לא היה שונה בהרבה מכל אותן דירות שנבנו באלפיהן עוד בימים שאני ופוקאס היינו סטודנטים רעבים להכרה ולתענוגות אינטלקטואליים. הקירות היו בגון טורקיז שהזכיר לי מרפאת הפלות שביקרתי בה פעם. על הרצפה היה שטיח אדום דהוי שהתאים את עצמו לפניות ולחיתוכים בתוואי הדירה. נראה שהותאם במיוחד עבור הדיירת ששכנה בו; הדבר הלם את חשאיות פעילויותיה הלא חוקיות. הרמתי את מבטי, עובר על הרהיטים והחפצים אחד-אחד כאדם באירוע של מכירה פומבית.
חדר המבוא הצר הוליך אל סלון קטן. כורסת נצרים ועליה כרית שדמתה משום מה לעקרת בית מותשת, רדומה מרוב כביסות וצעקות. שולחן קפה ועליו שתי כוסות. הרמתי אחת מהן, ומיד הרחתי ארומה קלושה של חליטת צמחים, אחד מאותם שגעונות בריאות שלה שנקטה בהם עוד לפני שעזבה את הבית. תהיתי למי יועדה הכוס השנייה. בתחתיתה היה משקע קפה שדמה לאדמה רטובה, עם ריח קל של קוניאק. טלפון חוגה שחור ומאובק נח על כיסא תלת-רגלי, כאילו הוצב שם בתור פיתרון זמני עד שתימצא לו חלופה הולמת יותר. מה שלא קרה, כמובן. מאחוריו הייתה דלת הזזה מזכוכית שרוטה אל מרפסת צנועה. כמה ספרים היו מסודרים על השולחן בצורת שתי וערב. לקחתי אחד מהם לידי, ולא הופתעתי לראות ששמו הוא "ימי המהפכה", אותו ספר שכתבתי אני עצמי לסיכום עשרים שנות שלטונו של מנהיגנו האהוב. לא ידעתי האם עליי לחוש גאווה או בושה על כך. העותק היה ישן בבירור וקצות הכריכה מקומטות כאוזני שד. על הכריכה נראה המנהיג כצללית המורכבת, אם הבטת מקרוב, מאלף פנים זעירות, ללמדך שהמהפכה היא מעשה ידיו של העם כולו, ושהמנהיג הוא ביטויו האמיתי של רצון העם. עלעלתי בספר כאדם שמחפש אות שהוטמן שם במיוחד עבורו, אף שלא באמת האמנתי בכך. היו כמה שורות שהודגשו בעט, כמה סימני קריאה כפולים ומשולשים, כמה חיצים שהפנו להערות שוליים בכתב שהתקשיתי להבין. זה לא היה כתב ידה; אולי כתב ידו של עמית או, דמיוני התעקש לגמגם בנקודה זו, מאהב חולף.
כמעט לא הייתי מודע לפוקאס שנעל את הדלת מאחורינו. הוא עמד במבואה, שקט וגבוה. היו זמנים שבהם רק עצם נוכחותו בחדר כלשהו יכלה לגרום לאנשים לפיק ברכיים, כאילו הוא התגלמותו הגשמית של המוות בכבודו ובעצמו. היום הוא נראה מהוסס קלות, אדם שמוצא את עצמו באירוע חברתי שלא ידע עליו דבר, כמו מכירת חצר או מסיבת יום הולדת מאולתרת. הוא מישש את האקדח שלו כשואב ממנו נחמה ושלף עוד סיגריה, מנחית אותה בפיו ושולח אליי מבט שואל.
"זה בסדר אם אעשן כאן?"
משכתי בכתפיי. לא ראיתי בכך כל נזק. כריסטה עצמה אהבה לעשן, ולא עזרו לי כל נזיפותיי בנידון. מה שהאדם רואה סביבו, הוא עושה גם.
פוקאס הצית לעצמו אחת ופנה אל המטבח כמתוך דיסקרטיות.
סגרתי את הספר. לא מצאתי שום הנאה בלקרוא את מילותיי-שלי, אותן מילים מעובדות היטב ומושחזות עד דק שנועדו לצריכה המונית. הספר הזה היה פריט חובה בכל בית, והוא העניק לי שכר סופרים נאה, נוסף לעבודתי ככותב הנאומים הראשי של המנהיג. אבל הוא היה חיה מוכרת מדי, שחוקה מדי שלא היה בכוחה לחדש דבר. מתחת לו היה ספר עבה יותר עם כריכה שהציגה אישה במחשוף נועז המתרפקת על גבר שרירי ומסוקס. הבעת פניהם הביעה אקסטזה נצחית, כזו ששורדת רק בדמיונם הנוח להתפתות של הקוראים. שמו היה מסתרי האהבה, אחד מאותם רומנים שהצנזורה לא מצאה טעם לאסור. גם ז'אנה, מהנדסת מכונות במקצועה, נהנתה בחשאי מספרים כאלה בזמנו, לפני שעברה לספרות טכנית יותר שעסקה בגנטיקה אגרונומית וכלכלה מהונדסת. הדבר ציער אותי בחשאי, כאילו היא השאירה גם את תשוקותיה שלה מאחור, כשנודע לה שלא תוכל ללדת עוד ילדים. פתחתי גם אותו, מתוך דחף שאינו בר כיבוש (כל ספר מביא אותי לכך, בין אם איכותי או גרוע), וגיליתי שהכריכה הייתה מסווה ערמומי. זה לא היה רומן ששם לו למטרה את האקט המיני המשתלח וחילופם המהיר של בני זוג. כותרתו הייתה כיצד להתנגד לעריצות מאת מחבר בשם וולטייר פיין (שם בדוי, הייתי בטוח בכך) והוא הדריך את הקורא, צעד אחר צעד, בשורה של פרקים עמוסים במידע מעשי ובדוגמאות הסטוריות, בדרכים לנתץ את שלשלאות המשטר הישן. חשתי קור פתאומי באצבעותיי, כאילו עצם זה שאני אוחז בפריט מפליל שכזה יכול להטיל גם אותי לתהום שאין ממנה חזרה. עיניי קלטו משפטים שנוסחו בלשון חריפה וחדה, כאילו הזמן דוחק וברצונו של המחבר לגייס כמה שיותר אנשים למלאכתו, טרם יונח צווארו בסד. תהיתי מנין הגיע הספר. איזו הוצאה הייתה מעזה להעלות לדפוס דברים כאלה בימינו? האם הגיע לכאן מארצות-החוץ, הוגנב בעורמה ותוך סיכון אישי דרך תא סודי במזוודה? מי היה שותף לכך? מה אורכה של השרשרת האנושית שהוליכה אותו מחדר הכתיבה של אותו סופר אלמוני אל דירתה של בתי?
המילים זעקו אליי, תובעות את תשומת ליבי. השליטה במדינה נסמכת על המעשי והאידיאולוגי, קרי: לחם ודת. אדם אינו יכול ללא מזון, שאליו הוא משעבד את יומו ועבודתו; והוא גם אינו יכול ללא מזון רוחני, שאליו הוא משעבד את מחשבותיו הפנויות ואת תקוותיו למחר. העריץ יודע זאת, והוא פועל בשני האפיקים כאחד. כמובן מאליו, לא תיארנו כאן את השליטים הדיקטטוריים בלבד, אלא את טבעו התמידי של כל שליט ומדינה באשר הם. אלא שהעריץ מנצלם ניצול ציני; ההבדל טמון בכוונה ובכנות המסתתרים מאחורי נאומים משלהבים ומתק שפתיים. לעריץ אין כל כוונה להניח לעם להגיע אל הארץ המובטחת. הוא רק יספר להם שלשם פניהם מועדות, והוא ישתמש בכל תכסיס אפשרי כדי להסביר להם מדוע אינם שם עדיין. ורשימת הנאשמים ארוכה ומתחדשת מדי יום ביומו, אם כי למעשה, היא מתמקדת הלכה למעשה בשני אובייקטים בסיסיים: בוגדים מבפנים, אויבים מבחוץ. אלו הם השניים שמזרימים דם, ולו באופן מילולי בלבד, לעורקים הפועמים של המדינה הדיקטטורית. כל נאום יפתח ויסגור באזהרה מפני גיס חמישי וכרת מעבר לים העומד וידו הכן על חרבו ועל תותחיו ומטוסיו. כך יכול העריץ להבטיח לעצמו שלווה מביקורת על הכלכלה הנחשלת, התרבות המנוונת ושולחן האוכל הדל של אזרחיו. טוב יעשה העריץ אם יאסור על-
הפסקתי כאן את הקריאה. המילים היו נוקבות מדי, חדות מדי, כסטירה לאמונות שהחזקתי בהן אני עצמי בשלושים השנים האחרונות. מנהיגנו האהוב היה מתפלץ אילו היה קורא אותן. אינני זוכר מתי נתקלתי לאחרונה בביקורת כה בוטה על צורת המשטר שבחרנו לעצמנו. זו הייתה הדרך היחידה, כך חזרתי ואמרתי לעצמי, להביא את מלחמת האזרחים האיומה ההיא אל קיצה, להפסיק לרפד את העיתונים בשמות החללים, להפסיק לצאת לרחוב כשאקדחים מסתתרים בכיסנו, להפסיק לשמוע את רעמי הפגזים בלילה ואת בכי הנשים והילדים בכל שעות היום. הקרבנו את החירות וזכינו בחיים. ומהי חירות ללא חיים? רק מילה מתה, אידיאל שנצעק מפי שפתיים שאינן מבינות את המציאות לאשורה.
חשתי את עצמי מתלהט, כאילו אני מנהל את הוויכוח עם מישהו ששומע אותי. אבל הספר לא יכול לענות לי. השתוקקתי שכריסטה תהיה כאן לצדי על הספה הזו, דרוכה כמוט, עיניה פתוחות לרווחה כאילו היא קולטת מידע באישוניה ולא באוזניה, משפשפת כהרגלה את אגודלה והאצבע המורה שלה משל ניסתה להצית אש דמיונית. היא הייתה סקרנית בלא גבול, ואני עודדתי אותה לכך. צפיתי לה עתיד גדול; היא הייתה שוקדת על ספריה מבלי שנדרשה לשם כך, הגם שתבונתה הייתה לפעמים בעוכריה. היא התלוננה לא פעם על השפה הרדודה של החיבורים שנאלצה לקרוא ועל הטיעונים החוזרים ונשנים שלא התיישבו עם הגיונה הבריא. אולי הייתה זו אשמתי שלי שנתתי לה חירות רבה מדי ולא הפניתי אותה בעדינות לכיוון הנכון. אולי חשבתי שבתור בתי, בתו של ניקולאי דרגוב, כותב הנאומים הראשי של מנהיגנו האהוב, היא תהיה מוגנת מכל מה שעלול לקרות אם תרשה לעצמה להוליך את הגיונה ומחשבותיה רחוק מכפי המותר לנערים ונערות בני גילה. היא צפתה איתנו בתשדירי החדשות היומיים, היא האזינה איתנו לרדיו - אלו היו חובות משפחתיות ולאומיות שאף בית אב לא נוכה ממנו. בכל ערב גילה הציבור מורדים ובוגדים שנתפסו על הפצת עלונים לא מוסריים או מורים שפוטרו מעבודתם וגורשו מבתיהם על החדרת חומרים מגונים לתכנית הלימודים או נשים שהעזו לטעון בקול רם שהדור הבא שיגדל כאן יידע רק פחד והליכה בתלם. דברי בלע שכאלה זכו מיד לעונשים מיידיים, המשפטים שודרו באופן חי אל הסלון שלנו, שם ישבה כריסטה על הרצפה, ידיה שלובות על חזה וברכיה הדוקות זו לזו, צופה בהאשמות שהוטחו בנתבעים, שבקושי הורשו לפצות את פיהם. זה היה כלי חינוכי מועיל ביותר; המחשה חיה של מה שעלול לקרות לזה התועה בדרכו. הייתי משוכנע שהיא לומדת מה נכון ומה לא, למרות שז'אנה אמרה שהיא אולי צעירה מדי בשביל זה.
פעם היא שאלה אותי למה יש עדיין בוגדים, אם המדינה מאושרת ומשגשגת, כדברי שליטנו האהוב. איך זה שהם עדיין מסתובבים בינינו? איך זה שהעולם שהם רואים הפוך לגמרי?
הסברתי לה שבכל סל פירות יימצא תפוח רקוב. שיש אנשים שלעולם אינם מרוצים ממה שבידם; הם מחפשים תמיד סיבות להתלונן בגינן. הם לא חכמים מספיק כדי לראות את המציאות, או חרוצים דיים כדי להקדיש את עיתותיהם למדינה שהיא המספקת את צורכיהם. אבל למה הם אומרים את זה בקול? היא שאלה. הם לא מבינים שהם עלולים למות? הם לא מבינים באיזו סכנה את שמים את עצמם?
אני זוכר שטפחתי לה בחיבה על ראשה. היא הייתה אז בת אחת עשרה או שתים עשרה, והרכיבה משקפיים גדולים ששיוו לה מראה חמוד וילדי, הגם שפניה היו רציניות לחלוטין כששאלה את שאלותיה. יש אנשים, אמרתי, שדעתם השתבשה עליהם בשל חינוך לקוי וחשיפה לסביבה לא מהוגנת ומופקרת, סביבה שבה רעיונות מעוותים פושים כרעל. אנשים כאלה הם מטורפים, ומטורפים מאבדים את היכולת בשימור עצמי, שזה תפקידו הבסיסי של כל יצור חי. תפקידנו הוא לשמור על המדינה חיה ומתפקדת, כיוון שהמדינה זה אנחנו. והם פוגעים בה. וכשהם פוגעים בה, הם פוגעים גם בנו. ולכן עלינו לעצור אותם.
אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך, אבא, היא אמרה. זו לא הייתה הצהרה מלווה בחיבוק עז או דרמטיות משתפכת, אלא מילים שנהגו בשקט ובביטחון עצמי, כאילו העתיד היה פרוש לפניה וכל צעדיה כבר היו מתוכננים וידועים מראש.
אוי, בתי היקרה.
הנחתי את הספר על השולחן. פוקאס בוודאי ימצא בו עניין לא קטן. שאלתי את עצמי אם אוכל להגניב אותו למעילי מבלי שיבחין בו.
"אתה רוצה לשתות?" קולו ריחף מכיוון המטבח. שמעתי קול זכוכית המונחת על שיש. "יש כאן בקבוק קטן ונחמד של אלכוהול לא מזוקק."
"אתה נוהג," אמרתי בנזיפה עייפה. אפילו לא הייתי מודע למילים היוצאות מפי. זה היה משפט שכרוכה בו הכרה עגומה ושבירה בכך שסמכותי שלי כבר איננה עוד.
"חה. ומה יעשו, ייתנו לי דו"ח? אני המשטרה, ידידי."
האזנתי לקול משקה הנשפך לכוס. איש לא אמור היה לגעת בדבר בדירה הזו, הכל כאן נחשב לחומר מפליל, אבל לפוקאס, בתור מפקד המשטרה החשאית, הייתה זכות ראשונים על כל חומר שכזה... ואין לשכוח את הטובה המיוחדת שהוא עושה לי בהביאו אותי לכאן בטרם יפשטו אנשיו על המקום.
נתתי לעיניי לשוטט על שאר הסלון. שקלתי להדליק את הטלוויזיה, אבל לא רציתי את הרעש הטורדני שלה שיפר את הדממה. ממילא כל התכניות דמו זו לזו, להג אינסופי שרמתו הותאמה לזה של האזרח הממוצע העייף מכדי שייתן את דעתו לדבר מה מורכב. אבל תהיתי במה צפתה היא כשגרה כאן. אולי בתכניות סודיות שהגישה אליהן הייתה דרך שלט מיוחד או כפתורים שיש לסובב בסדר מסוים. תכניות שידברו על מהפכה אחרת, מהפכה נוספת, שתשים לאל את כל מה שהרווחנו והצלחנו להציל. תכניות שיצביעו על מועמד חדש, צעיר ובוטח וכריזמטי שעיניו מהפנטות כדיבורו, בדיוק כשם שהיה מנהיגנו האהוב בזמנו...
מימין לטלוויזיה היה מדף קטן שעליו עיתון מקופל לארבע, כוס מאובקת שהכילה כמה עטים ועפרונות, ופסלון עץ של מנהיגנו, שראשו גדול מדי לגופו וכמו מתנדנד מעליו. כאלה היו בכל בית; אני מניח שקנתה אותו כדי להשתלב בסביבה. משום מה עלתה במוחי תמונה מגוחכת אך חיה להפליא - בתי עומדת ביער עם רובה ציד על כתפה, מולה שורת בובות-מנהיג המסודרות בקו ישר, והיא צולפת בהן בזו אחר זו, בדייקנות מתמטית.
ברור שחלום מופרך שכזה היה בדיוק מה שהוא - חלום. מנהיגנו האהוב היה מוגן ובטוח. בימים אלו הוא לא יצא כמעט לציבור המעריץ שאותו טיפח בשקידה במשך שלושים שנה. הוא היה בבחינת נעלם. נאומיו שהושמעו בכל ערב ברשת הטלוויזיה הממלכתית הוקלטו חודשים מראש וחזרו על עצמם בשינויים מינוריים. ריחפו שמועות ברחוב על כך שמת והוחלף בכפיל מוכשר פחות ממנו, או שהסתלק לבלות את שארית ימיו בחופים אגדיים ונוחים לבריאות. אלה היו כמובן רק שמועות. רק מתי מעט כמוני ידעו את האמת - מנהיגנו האהוב לקה בשבץ מוחי, וכעת הוא שוכב במיטתו כשאיננו מסוגל להגות משפט שלם אחד שלא יישמע כמו עמל פיו של מפגר מגמגם. מיטב המומחים גויסו באיומים קשים כדי לנסות ולפענח את הוראותיו המבולבלות. לפעמים הוא עומד מול החלון המשוריין שבחדר העבודה שלו הפונה אל הכיכר הראשית ומצביע על דבר מה, כאילו מסמן אויבים דמיוניים או מבקש להביא אליו מאן דהוא כזה או אחר לחקירה. היה כואב לראות אדם דגול כמוהו, שמשך בעול במשך זמן רב כל כך, מידרדר לשפל גופני שכזה. הוא התעקש ללבוש את הפיג'מה האהובה עליו, אדום מפוספס בלבן, בעודו מסתובב בחדר ובוהה בכפות רגליו החיוורות הנעולות בנעלי בית שהשמיעו חריקות קלות כשנדד מצד אחד של החדר לצידו השני. אסור היה שהציבור יראה אותו במצבו הנוכחי. הוא היה סמל, אנדרטת ניצחון לכל מה שהצלחנו להשיג; שום דבר פחות ערך לא יכול היה להיקשר בדמותו. הוא הבטיח לעם חזור והבטח שהוא לעולם לא יישן, לעולם לא ינוח, אוזניו תמיד קשובות לרחשי ליבם של האזרחים ועיניו תמיד דרוכות וצופיות לאלה שמנת חלקם לא שפרה עליהם. כיוון שאנחנו זה המדינה, היה אומר ומקיש באגרופו על לוח המדינה. אני זה אתם, ואתם זה אני. אנחנו בשר אחד, נפש אחת. וגורלנו כרוך זה בזה עד קץ כל הזמנים. לחשתי את המילים הללו, שהרטיבו את עיניהם של אנשים רבים כל כך, שחזרו ונשנו בפי כל. הייתי גאה בהן מאוד. ומה הפלא בכך? אלה היו מילותיי שלי. כל הנאומים הללו, שחדרו אל ליבותיהם של האזרחים, שגרמו להם להבטיח לו את בניהם ובנותיהם, את חייהם ומותם, את עבודתם הקשה ואת כספם המועט, אני כתבתי אותם. הוא היה המבצע, שחקן מוכשר שידע מתי לנופף בידיו בריגשה, מתי לצעוק כאדם אחוז חמת זעם, מתי להנמיך את קולו ללחישה, כיצד לדבר אל קהל שלם אבל לגרום לכל אחד להרגיש כאילו הוא מדבר ישירות אליו. הוא היה מדרבן את הקהל בסידרה של שאלות ותשובות רטוריות שהיו מביאות אותו לכדי אורגזמת המונים שנורא ונפלא היה לראותה, כהתפרצות אנושית של הר געש. אבל הוא ידע גם לשעשע, לפלוט הלצות ולהעניק פרשנויות סאטיריות שגימדו כמדומה כל משבר וכל מצוקה לכדי דבר מה פעוט ונסבל. אומרים שיש מחסור בחמאה בחנויות המכולת, שאנשים עומדים בתור במשך שעות רק כדי להשיג מאתיים גרם של הגוש הצהוב הזה. האם זו הסיבה שניפול? זו הסיבה שנקרוס? מה יאמרו ילדינו בעוד מאה שנה, מה יאמרו ספרי ההסטוריה שלנו? אה, כן. המדינה הדגולה מכל בתבל מטה ונפלה. לא היה להם די חמאה. כמה חבל! עם חזק ומדינה חזקה יכולים לשאת מחסור. מחסור מחשל את הנפש, שפע מוגזם מנוון אותה. האם אנחנו מנוונים או שאנחנו מחושלים? אימרו לי אתם. כשמעמידים זה מול זה את שני הדברים - תהילת הנצח וגוש חמאה קטן ועלוב - האם כפות המאזניים מתאזנות? האם זה מה שיזכרו נכדינו ונינינו? אין לנו צורך בחמאה. אנחנו עדיין חזקים ונחושים ומוכנים לכל. אימרו לי, האם תפנו את גבכם לכל מה שהשגנו בדם ויזע ועמל, רק בגלל גוש קטן וטיפשי ובר חלופה של – של חמאה? האמנם כן? האם אתם העם שחלמתי עליו כל שנות המהפכה המהוללת הזו? אימרו לי, אנשים טובים, אימרו לי!
לראות אותו כמו מה שהוא היום, ולהשוותו למה שהיה... הכאב בכך היה גדול מדי. היום, כשהוא מנסה לדבר, רוק נוזל במורד סנטרו. הוא פונה ליועציו בשמות של אנשים שמתו כבר מזמן, אנשים שהוציא להורג בעצמו בעוון פשעים אמיתיים או מדומים. מילים שמעולם לא נהגו בימי השיא של שררתו - יורש - נשקלות בזהירות בחדרי חדרים. איש לא יודע למי יעבור הכתר בבוא היום; מנהיגנו כלל לא הרשה לדון בכך, כאילו היה בעצם העלאת הנושא פקפוק מגונה בעצם זכותו למשול בנו עד יומו האחרון. אנשים שנתפסו בקלקלתם מיהרו ליפול אפיים ארצה ולהתחנן למחילתו, או לגלגל את האשמה על ראשו של מישהו אחר. ובינתיים ממשיכים העסקים להתנהל כרגיל, בהעמדת פנים שאננה שרק בקושי מכסה על חרדה מתוחה ומזימות שאפתניות. חשבתי לי, כששמעתי את פוקאס מפזם לו שיר לכת פופולרי מהמטבח, כזה שעוסק בצעדתו הנמרצת ומלאת הנקם של צבא אמיץ, שאילו מת המנהיג רק כמה ימים קודם לכן, אולי הייתה כריסטה עדיין בחיים.
איזו מחשבה איומה. קמתי במאמץ מהספה, ראשי שמוט על חזי כאדם שנרדם בעמידה. רציתי פתאום להימלט מקרבתו של פוקאס. נוכחותו הייתה מרגיעה אבל גם מרגיזה; איך הוא יכול ללגום לשוכרה ולמלמל לעצמו שירים בשעה שאני מתבוסס בייסוריי? נוהג כאילו היה בן תשחורת שגילה לראשונה את העונג הנסתר שבפריצה למקום שאינו שלו. תפקידו הולם אותו, מסתבר. הזכות לעשות ככל העולה על רוחו בבתי אחרים, בחייהם, בבני משפחותיהם. ומבלי שאיש יידע מיהו, כעין תענוג פרוורטי של רוצח סדרתי. האלמוניות הייתה חלק חשוב ביותר בתפקידו. איש לא ידע כיצד נראה ראש המשטרה החשאית. הוא היה כוח מיתי ובלתי נודע, שיכול לצוץ בכל מקום ובכל שעה. הוא יכול להיות שכנך המקפיד תמיד לצאת לריצת בוקר לפני זריחת השמש, האיש שמכר לך סיגריות גנובות בחצר האחורית, הקשיש החובש משקפיים קשורים בסרט משיחה, הלהטוטן העומד בקרן רחוב ועורב מבהיק על כתפו. וגם בחיי הוא היה נוכח תמיד, עברנו המשותף קושר אותנו כברית דמים.
פניתי מהסלון אל חדר השינה, מקווה שפוקאס לא יבוא בעקבותיי. התבוננתי ברגליי הלוקחות אותי לפרוזדור צר ומלחיץ במיטב המסורת של בתי השיכון הללו, האומללות בהתגלמותה. הכרתי תאי כלא שהיו מרווחים יותר. אין פלא שבתי הסוהר שלנו מלאים עד גדותיהם, התלוצץ פעם מנהיגנו האהוב ברגע של חירות לשון יתירה. התנאים שם טובים יותר.
מצאתי זוג נעליים למרגלות דלת סגורה. השרוכים היו קשורים ומהודקים, כאילו הן מכילות כפות רגליים בלתי נראות. אלו היו נעלי ריצה שנראו משומשות אבל עמידות למים, מהסוג ששימש חיילים כשהיה מחסור בנעלי צבא. הן היו הפוכות, חרטומה של אחת פונה קדימה והשניה מפנה לי את גבה. זיכרון מכאיב דקר את חזי כסיכה בלתי נראית. כך כריסטה נהגה להשאיר את נעליה כשעוד גרה איתנו, פונות תמיד בכיוונים מנוגדים, כעין אמונה טפלה שמעולם לא הצליחה להשתחרר ממנה. ככה השטן לא יידע לאן אני הולכת, הייתה אומרת כשניסיתי פעם, מתוך סקרנות גרידא, לעמוד על טיבו של המנהג המשונה הזה. אני בעצמי לא ידעתי לאן את הולכת, הרהרתי.
ניסיתי את הדלת. היא הייתה נעולה. הנחתי יד אחת על סנטרי, אגודלי מלטף את השפם המפואר שלי שהחל מראה הידלדלות, כמו שער ראשי הנסוג. רכנתי אל זוג הנעליים הנטושות וחיטטתי בתוכן, לא בלי בושה. המפתח הסתתר מתחת לסוליה. חובבני, בתי היקרה, חובבני מצידך. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה בצעדים שהתעקשו להיות אילמים, כאילו עוד היה כאן מישהו להטריד את מנוחתו.
השטיח האדום נמשך גם לתוך החדר הזה, שלא היה מרווח בהרבה מהמסדרון. הוא דמה לשלולית של דם שלאיש לא היה הכוח לנקות. הדלקתי את האור. מיטה משומשת שנראתה כאילו נאספה ברגע האחרון ממלתעותיה של משאית אשפה נצמדה אל הקיר כחיה ביישנית. השמיכה שעליה פותלה בכל כך הרבה כיוונים שחיוך הפתיע את שפתיי לרגע. ככה בדיוק נראתה השמיכה אצלה כשגרה איתנו, כמו דף נייר שקומט לאלף כיוונים שונים, רעיון שאין לו התחלה ואין לו סוף, רק גיחות צדדיות לשבילים לא פתורים. מול המיטה עמד בגאון ארון ספרים עמוס שחצי ממדפיו הוקדשו לבגדים שנערמו ללא סדר. העברתי את אצבעי על סוודר בצבע טורקיז שחוט פרום השתלשל ממנו. אם ז'אנה הייתה רואה את החוט הסורר הזה, היא הייתה משתגעת. לא פעם היא קרעה לגזרים חולצות ומכנסיים בעודנו לובשים אותם, ולא מתוך תשוקה. די היה בסימן אחד של אי סדר, וזה היה הסוף לגבי אותו פריט לבוש. החוט הזכיר לי את שערה הארוך של בתי. היא מעולם לא סיפרה אותו מיום שעמדה על דעתה, מעין שמשון בדמות אישה. היא אהבה לקשור אותו - אדום ולוהט, התפוצצות של צבע שהכתה במתבונן כמו סטירה - סביב ראשה כמגדל. לא הועילו נזיפותיה של ז'אנה, שאמרה שהיא נראית כמו פרוצה שנואשת לתשומת לב, או הפצרותיי העדינות יותר שניסו לפתור את העניין במשא ומתן סבלני. קצצי רבע ממנו. שליש. אל תתני לו לבלוט כל כך, הוא ימשוך יותר מדי תשומת לב. כלום לא עזר; כשכריסטה החליטה משהו, הדיון ננעל עוד לפני שנפתח.
ליפפתי את החוט סביב אצבעי, משתעשע בו כחתול שגילה כדור צמר. הסתירו ממני את הדו"ח על מותה, אבל אני התעקשתי, ואפילו פוקאס לא הצליח לעצור בעדי. מה שקרה קרה, לא חשוב איך הוא קרה, אמר לי, אבל אני סירבתי לקולו של ההיגיון. הייתי חייב לדעת את הפרטים שמהם אוכל לבנות אנדרטה שחורה במוחי, זו שתלווה אותי עד יומי האחרון. היא נעצרה עם שני שותפים לדבר עבירה בשל אחזקה של "חומרים מפלילים", לשון נקייה לחומרי נפץ וספר הדרכה לבניית פצצה ביתית. החזיקו אותם בתאים נפרדים וחקרו אותם בנפרד. השוטרים לא ידעו שהיא בתו של ניקולאי דרגוב, והיא לא טרחה ליידע אותם. הדבר גרם לי זעם אין אונים כשדווח לי עליו, אבל גם גאווה משונה. כריסטה מעולם לא השתמשה בשמי כדי לחלץ טובות הנאה או זכויות יתר. היא רצתה להשיג הכל בזכות עצמה, בזכות מעשיה שלה. אבל אם הייתה אומרת את שמי, אולי הייתה חיה כעת.
היא לא אמרה דבר. הייתה אילמת כאדם שעקרו את לשונו. נתנו לה לשמוע את צרחות הכאב של שותפיה מבעד לקיר. השוטר שחקר אותה נשף עשן סיגריה אל מול פניה בשעה ששאלותיו נורו מפיו כקליעים אנושיים. ידו האחת החזיקה בסכין עם להב נשלף. אני מקווה שאת שומעת אותם, הוא אמר לה בטון מדוד. לאוזניים שלי זאת מוזיקה, אבל אני בטוח שבשבילך זה גיהינום. הם צועקים בגללך. כי את יושבת פה וסותמת את הפה. כדאי לך לדבר. את רואה את הסכין הזאת? קניתי אותה לא מזמן, והיא כמו ארנב חרמן - אוהבת לחקור חורים חדשים. אני אתן לך שעה אחת לחשוב על זה. ואז ננהל את השיחה הזו שוב.
היא שתקה במשך כל החקירה הזו. דמיינתי את זה שוב ושוב בראשי, אותה יושבת בחדר חשוך שמואר רק ברמצי סיגריה ובעיניו הקרות של השוטר, פרקי ידיה כבולים לשולחן, הלהב מבליח באור המנורה כמו ברק עשוי מתכת, וברקע צרחות בלתי פוסקות שנקטעות בדממה איומה, מתגרה שנמשכת די הצורך כדי שתחשוב שזהו, זה נגמר, אף אחד לא יכול לעמוד בזה יותר מדי זמן, ואז הן היו מתחדשות, קורעות את החושך.
כלאו אותה בתא מעצר שהסריח משתן ודם יבש. לא ניקו אותם בכוונה, כדי להטיל אימה בעצורים ולעודד אותם לפתוח את הפה כמה שיותר מהר. את השעות האחרונות שלה היא בילתה כשרק בגדיה לעורה. בתא היה רק דלי מצחין ודרגש צר ונוקשה כמו נזירה שהקדישה את בתוליה לאל. לקחו ממנה את השעון שלה, את שרוכי הנעליים שלה, אפילו את השרשרת שקנינו לה במתנה ליום הולדתה השבע עשרה. שום דבר שתוכל לחנוק את עצמה באמצעותו וכך להתחמק מעונש. זו הייתה המדיניות הרשמית. את תמותי רק כשאנחנו נרשה לך למות.
אבל הם שכחו את השיער שלה. השיער הארוך, היפהפה שלה, שנצץ כמו יהלום אדום באפילה המחניקה של התא. כשמצאו את הגופה שלה, צמה ארוכה הייתה כרוכה סביב צווארה כאילו נחש מפלצתי הידק את גופו סביב טרפו האחרון. זה היה קשר כפול, כמו זה שז'אנה לימדה אותה לעשות כשהייתה ילדה ושרוכי נעליה היו מסתבכים זה בזה כנערים מתגוששים. היא ישבה כשגבה אל הקיר, ברכיה צמודות אל חזה וידיה מוצלבות עליו כאילו במחווה אחרונה של התרסה. האובססיביות, זו קללתם של אלה החושבים יותר מדי, לא הניחה לי שלא לתהות מה היו מחשבותיה האחרונות. האם חשבה על הוריה המזדקנים והדואגים. האם חשבה על חבריה למהפכה הסודית שצורחים בקקופוניה שוודאי הגיעה לאוזניה גם בתא. האם היו בה מחשבות נואשות על היחלצות מגורלה בכל דרך נכלולית ונתעבת שתידרש לה. למכור את שותפיה לפשע, להפקיר את גופה הרזה, היפה למגעו של איש חוק תאוותן? או שמא הייתה נחושה כפלדה, באמונה שורפת כל בצדקת דרכה ומעשיה. האם הרשתה לעצמה להזיל דמעה? או לומר תפילה אחרונה, חילונית, על נשמתה האבודה? רציתי לדעת. הייתי נותן את כספי, את ביתי, את אשתי, את כל השנים שבהן עמלתי בדיוק בעד הדבר שהיא נלחמה נגדו, כל טיפת יזע ודם, כדי לדעת מה היו הדברים האחרונים שחלפו בנפשה לפני הרגע האפל ההוא שכולנו מקיצים אליו.
איך עשית לי את זה, כריסטה? איך העזת?
קלטתי שאני מדבר בקול. מילותיי היו לחישה נזעמת, חורקת שיניים. תלשתי את החוט מהסוודר וצפיתי בו מרחף מטה מעדנות כנוצת אווז. נהמתי משהו לא ברור. לא היו שם מילים או הברות, רק רטינה שהבליעה בתוכה כעס וכאב. זכרתי את הקול שבו השתמשתי כדי לנזוף בה כשעוד נפלו שיני חלב מפיה, כמעט אותה נהמה נמוכה ועבה. היא קראה לזה קולו של הדרקון, ושאלה אם אני גם יורק אש ועשן. היא העמידה פנים שהיא פוחדת, ואני לא יכולתי להמשיך ולכעוס עליה כשראיתי כמה הנאה שאבה מכך. ככל שבגרה וצמחה, משילה מעליה את התמימות הילדותית ואת דעותיה המוצקות בדבר צדקתם של מבוגרים ונכונות דרכו של המשטר, קולו של הדרקון הפך ממחמאה לעלבון. הדרקון היה האיש שנאם בטלוויזיה וברדיו מול המונים משולהבים וזהי פנים ומחשבה. אני הייתי קולו של היצור המסוכן הזה, אני זה שמילאתי את ריאותיו באש ועשן שבהם ירעיל את האזרחים. ראיתי בהדרגה את ההערצה שבעיניה מתחלפת בספקנות, ואז במרדנות חסרת פשרות. ההרצאות המלומדות שלי על חובת השליט כפיתרון מתחייב לצרות המדינה לא הועילו. התוכחות החמורות של ז'אנה ושיעורי הבית והחוגים הלאומיים שאילצה אותה לקיים לא הועילו. היא עשתה הכל במשיכת כתף, בפנים מאובנות, אבל ידעתי שבמוחה היא כבר במקום אחר ורק מחכה לרגע בו תתיר את המושכות. ולאן זה הוביל אותה? לאן? לחבורה סודית שנפגשה במסווה של סטודנטים והחליפו ביניהם הודעות בשפה מוצפנת, כאוהבים המתקשרים מעל ראשיהם של הורים חשדניים. לרעיונות שבערו בתוך מוחות פעילים יתר על המידה, שרצו להצית את המדינה מחדש, אחרי כל המאמץ העל אנושי שנדרש כדי להשקיט את הרחובות. ולא היה בדעתם להסתפק במחאות שקטות ושוחרות שלום; הכרנו כבר את הסוג הזה של מורדים. יותר מפקיד ממשלתי אחד כבר קיפד את חייו מפצצה שהונחה תחת מכוניתו, או מברד קליעים שפילחו את חזהו וראשו בעודו יושב בתיאטרון עם אשתו ובנו. הם רצו מהפכה חדשה, כל אותם צעירים שלא מצאו את מקומם בעולם הזה שכוננו עבורם. ראיתי את הכרוזים שפיזרו ברחוב פעם, ממלאים את המדרכה והכביש כמו הזמנות לחתונה שלא מצאו להן קהל. הגיע הזמן להרוג את הדרקון, היה כתוב על כולם בבוטות פראית, פלבאית, ובמוחי חלפה מחשבה בהירה וצלולה שזו היא, חייבת להיות היא שניסחה את הסיסמה האלימה הזו, ואיזה שימוש נוראי היא עשתה במילה שהייתה לתואר כבוד, הפכה אותה על ראשה. יש אנשים שקוראים לי דרקון, אמר מנהיגנו באחד מנאומיו המפורסמים, ואין מילה מתאימה ממנה. כי מהן אותן חיות מכונפות, לבושות בטפרים וקשקשים? באגדות הן שומרות על אוצרות שלא יימנו של כסף וזהב. וזה אתם, אזרחים אהובים. אתם הכסף והזהב, בלעדיכם אין לי קיום. אני שומר עליכם יומם וליל. עיני תמיד פקוחה גם כשאני שוכב במיטה. אין לי חופשות או ימי מחלה. הדרקון אף פעם אינו ישן.
ידיי שוטטו על ארון הבגדים/ספרים כמו אדם שמחליק על גופו של כלב ותיק. לא ידעתי מה אני מחפש. אולי איזה מכתב פרידה ממנה שיסביר את כל זה, איגרת סודית שבה נפרדה ממני לשלום, צופה את העתיד לקרות לה. אבל לא מצאתי דבר כזה. חפיסת סיגריות ריקה למחצה עם ציור של קאובוי קשוח על העטיפה. ספר תצלומים בשחור לבן מהמאה שעברה שהציג גברים ונשים אלמוניים בצילומי תקריב שחשפו כל נקבובית וכל צלקת בפניהם העייפות, המלאות השלמה מרה עם גורלם. פסלון ברונזה של נערת גומי שגופה מקומר כחצי ירח. מסטיק בטעם פירות, עדיין בעטיפת הכסף שלו. הזמנה לתערוכה שתאריכה בעוד שבוע בגלריה שסירבה להתיישר עם הזרם המרכזי. תהיתי האם ההזמנה הזו היא כיסוי לפגישה סודית. קופסת פח עתיקה כימי המבול ובה קרקרים מהסוג שהצבא היה מחלק לחיילים בישי מזל. רשימה תמוהה של שמות ולידם סימונים מסתוריים שלא הצלחתי לעמוד על פישרם. שמות קוד? מספרי טלפון? כתובות? פוקאס ודאי יידע לומר, יחידת ההצפנה שלו עבדה ימים כלילות. החלקתי בחשאי את הרשימה לכיסי לעיון מאוחר יותר. כובע קוסמים ישן (הרמתי אותו מוכנית, מחפש שפן מתחתיו; איזו התניה נפשית שלא ניתן לעמוד בפניה, לא משנה כמה נהיינו חכמים ומנוסים), חולצת כפתורים גברית עם הדפס של מעוינים שדמו לעפיפונים שהוקפאו על הבד. האם היא גרה כאן עם גבר? חלקה את המיטה הזו עם נשמה אובדת כמוה? האם הוא זה שמשך אותה לעולם האפל והאסור של מורדים ובוגדים, שילב בעורמה בין התשוקה הפיזית לתאוות השינוי? אין קרבן שלא נקריב, לחש קולו של המנהיג בראשי. ניתן את גופנו, את נשמתנו, את כל השעות שלנו, את כל הימים. אין חשוב יותר מהמהפכה.
אבל לא היה שום מכתב. גיליתי שידיי עוברות בחיפזון הולך וגובר על החפצים הללו, חסרי ערך ברובם, כאילו זמני הולך ומתכלה. אולי תמונה ישנה ששמרה של שלושתנו, ידינו מגוננות על כתפיה הצנומות, ז'אנה חמורת סבר כתמיד, עם שערה הבלונדיני הכסוף, אני עם חיוך קטן המסתתר מתחת לשפם שהולך ומאמיר, והיא מביטה במצלמה בעיניים קרועות לרווחה, כאילו לא האמינה שקיימים בעולם פלאים כאלה שיכולים להעתיק את המציאות ולהדביק אותה על חתיכת נייר. שום דבר אישי לא היה כאן. לא מכתב אהבה לאיזה גבר או אישה, לא יומן שבו תיעדה את הרהוריה או ספקותיה, לא שירבוטים שמילאו דפדפות בשעת שיעמום או היסח דעת. כאילו המהפכה שזממה עם רעיה לקחה ממנה את חייה הפרטיים והשאירה לה רק את השלד הכובש של פעולות, מפגשים, האזנה לנאומים סודיים והטמעתם בתוכה כברוא הממתין ללידתו המחודשת.
נטשתי בייאוש את הארון. אולי מתחת למיטה...? כן, זו אפשרות הגיונית, לעגתי לעצמי. ובכל זאת התכופפתי והצצתי מתחתיה, כאילו ציפיתי למצוא אותה שם, עותק חיוור שלה שמסתתר בנשימה עצורה, בגוף מקופל ובעיניים שהחיים טרם נלקחו מהן. כלום. רק כמה תלתלי אבק, משהו שנראה כמו ציפורן שנתלשה וקונדום שטרם נעשה בו שימוש. בחילה עלתה בי למראה הפריט האחרון. לא יכולתי לדמיין לי אותה חולקת את המיטה הזו עם גבר. אני מניח שאף אב לא יכול לתאר לעצמו את בתו כאישה בוגרת עם צרכים מיניים משלה, תשוקות משלה. משכתי אליי את הקונדום, שהבטיח עונג בטוח על חזיתו. קימטתי אותו בזעם ותוך רגש נוסף שנדרש לי זמן מה לזהות אותו כבושה. זה היה בדיוק אותו סוג של קונדום שהשתמשתי בו עם ריטה, העיתונאית הנמרצת והברונטית שבאה לסקר 20 שנות מהפכה בחברת שותפה המנוסה פחות. זכרתי היטב את ארוחת הערב המשותפת שלנו עם כמה פקידים בכירים אחרים (שמחתי שפוקאס לא היה שם; היו לו חושים של שועל בכל הנוגע לנשים), את נסיונותיי השקופים לבודד אותה מהעיניים העורגות שנחו עליה, את שאלותיה התקיפות שנשמעו לי כמו פלירטוט, את תשובותיי המפורטות והשנונות (הכוסיות שהכנסתי למחזור הדם שלי עזרו לי להישמע פיקח ממה שהייתי באמת). תמיד חשדתי שפוקאס ידע על הלילה שבו ביליתי איתה במלון. גם ידידיו הקרובים ביותר לא נוכו מרשימת המרגלים בפוטנציה, בוגדים לעתיד לבוא. אף פעם לא ידעתי האם סקרנותו היא סקרנות לשמה או חקירה במסווה ערמומי של אכפתיות ושיח רעים. הוא לבש את התפקיד טוב כל כך שהייתי מסופק אם הוא עצמו יכול להצביע על ההבדל. זה היה רק לילה אחד, חריגה פעוטה אחת מחיים שכולם נאמנות לאשתי ולמדינתי. הייתי צלול לחלוטין בשעת המעשה, למרות האלכוהול ששעט בתוכי כשיטפון. וגם היא, לה ודאי היה הדבר איזו הרפתקה אקזוטית שתכניס לרזומה החשאי שלה כשתכתוב את ספר הזכרונות בעוד עשרים שנה ותטשטש את זהותי כדי שלא לפגוע בי. את סיבת החריגה הזו לא יכולתי לנסח לעצמי במילים בהירות. פוקאס בוודאי שלא נזקק לתירוץ. גבר רעב למין יבנה חלליות למאדים, היה אומר. אבל אולי, כך חשבתי לי חודשים ושנים אחרי שזה היה מאחוריי, רציתי מנוחה קלה ממכונת התעמולה שהייתי אחראי עליה, מנישואיי ההדוקים מדי, מהאידיאולוגיה שהתעקשה לנכוח בכל החוטים המאגדים של השיגרה - העיתונים, העבודה, תכניות הבידור, שלטי הפרסומות שניקדו כל בניין וכל חומה. האם מחשבות כאלה הן בגידה? האם התרופפתי גם אני למשך זמן מה? האם, בהינתן ההזדמנות, הייתי הופך גם אני לטרף קל עבור אלה שגייסו נפשות שבירות ונוטות למרדנות? התוודיתי על כך בפני ז'אנה כעבור זמן מה. אחזתי בידיה הלבנות, כאילו למנוע ממנה להכות אותי מרוב כעס, בזמן שישבנו במטבח ושתינו ליקר תוצרת בית (היה מחסור במשקאות חריפים; הצבא קיבל עדיפות על הכל באותם ימים). היא לא נזפה בי, לא פרצה בדמעות, לא הטיחה בי מילים חריפות של שנאה ועלבון. היא רק הנהנה כאילו ציפתה לכך, משכה את כפות ידיה מאחיזתי, ואמרה שמזל שלא נתפסתי, אחרת פוקאס היה הופך אותי למשל ולשנינה. היא יעצה לי להיזהר בפעם הבאה, שמא אטיל כתם בכבודו של המשטר, ושאם אני זקוק לפורקן מיני יאות, אני תמיד יכול ללכת לאיזו נערת שירות זולה. קולה נעדר ארסיות או לעג, היא הייתה כנה לחלוטין, ודווקא משום כך ניעורה בי שנאה פראית כלפיה, חוסר הרגש המוחלט שהפגינה, כאילו הייתה למעשה חשיבות רק בהקשר התדמיתי שלנו כזוג, ולא סימפטום של משבר חמור ביחסינו. היא קרעה ממני את האינטימיות שניסיתי להצית בינינו, ובעצם הרשות לספק את יצריי באופן שלא יעורר חשד, קברה סופית את מה שנותר מחיינו המשותפים. בלעתי מרות את המציאות החדשה הזו. היה אסור שכריסטה תדע על כך; לא היה צורך שז'אנה תאמר לי זאת. באופן זה היא קשרה אותי קרוב יותר אליה, הכריחה אותי להיות בעלה המסור שתמיד נמצא כמה דרגות מתחתיה: היא שמרה על נאמנותה וכלאה את יצריה עמוק בתוכה; ואילו אני הייתי חלש מכדי לגלות זהירות ואיפוק. זה היה ניצחון שאין לו תאריך תפוגה; חיוך פנימי שנכח בכל שיחה, בכל ארוחת ערב, בכל טקס יומיומי שנאלצתי לקיים איתה. עשו קודם מהפכה בנפשכם, נהג לומר מנהיגנו האהוב. ואז, הוציאו אותה אל העולם.
צלצול טלפון הקים אותי על רגליי. זה היה צליל חזק, מבהיל, צורמני כאזעקה הקוראת לאזרחים לרדת למקלט. דידיתי החוצה אל הסלון, תוהה לרגע בטיפשות האם זו ז'אנה שמתקשרת לברר איפה אני. פוקאס כבר עמד שם, יד אחת אוחזת במרפקו והשנייה מביאה סיגריה אל פיו. "אל תענה," אמר בחדות.
"ל-לא, ברור שלא..." קולי גווע.
הטלפון המשיך לצלצל, ככלב המתעקש להשמיע את קולו, בין אם ירצו בכך ובין אם לא. שנינו עמדנו ונעצנו במכשיר השחור מבטים חסרי תועלת. תהיתי מי זה יכול להיות. ידידה שטרם נודעו לה החדשות הרעות. גבר צעיר שפגשה בחנות הספרים שרוצה להציע לה את אהבתו במסווה של סרט קולנוע עגמומי וסעודה קלה. או אולי איש קשר שרוצה להודיע בבהילות על שינוי בתכניות. אל תלכי לרחוב גריצקי, כריסטה, הם כבר יודעים, יש להם מישהו בתא שלנו, אני חושב שזה שטפן, תמיד חשדתי בו...
ידיי פירכסו מרוב תשוקה להרים את השפופרת, לשמוע את הקול הזר, שוודאי יהיה נבוך מכך שישמע אדם שלא ציפה לו. לא, סליחה, טעות במספר. היא לא כאן. מתי היא תחזור? מי אתה? מה קרה לה? אדוני? למה הקול שלך רועד ככה? מה עשית לה, מנוול אחד? מה עשית לה?
אבל סביר יותר שמה שאקבל יהיה צליל ניתוק מיידי, אפילו לא נשימה חטופה הבוקעת מגרון צעיר ולא מנוסה.
"חבל שלא שמתי ציתות על הטלפון הזה," אמר פוקאס בתוגה. "לעזאזל."
חיכיתי שהצלצול ייפסק, אבל כשהוא אכן נפסק, השתוקקתי לשמוע אותו שוב. אוזניי הדהדו כשיר שהולך ומתרחק מחלונה של מכונית דוהרת. השקט התפשט בחדר כמו ריח רע, ופוקאס הפולט עשן וזומם מזימות עתידיות, קטנוניות, כנגד טלפון שבעליו כבר איננו בין החיים נראה לי כמו פרודיה גרועה. אחרי כמה רגעים הוא משך בכתפיו, כילה את הסיגריה שלו ושלף פנקס ועט מכיסו. "תודיע לי מה תרצה לקחת מכאן אחר כך," אמר בקול יבש. "אנחנו נצטרך לעבור על זה במשטרה, כמובן, יכול להיות שיש כאן מידע מודיעיני חשוב, אבל אם תרצה מזכרת או שתיים... אפשר לסדר את זה."
הנהנתי בשתיקה. עצם הרשות שהוא נתן לי נראתה כעת מגוחכת לא פחות מרקימת קנוניות כנגד הטלפון. זו הייתה בתי, אחרי הכל... אבל לא היה צורך שיסביר לי את העובדה שהדירה הזו, הפריטים שבה, האוויר שאנחנו נושמים, המשרות שמפרנסות אותנו, הכבישים שמוליכים אותנו הביתה, הכל הוא רכושה של המדינה, אנחנו רק משרתיה הזמניים.
ידעתי את כל זה, אבל זה רק עורר בי רצון עז ובלתי ניתן להכחשה להתרחק ממנו, ולו לזמן מה. פתחתי את דלת ההזזה ויצאתי אל המרפסת, ממלמל משהו על אוויר צח. המרפסת הייתה זעירה, ובקושי היה לי מקום בין אדנית בצבע אדמה שהייתה לקברן של מי יודע כמה סיגריות ומטאטא שנשען על הקיר כחייל שנואש מלחכות לתום המשמרת שלו. הנחתי את ידיי על המעקה, חש את החספוס שלו, את מוצקותו. מישהו חרט עליו ראשי תיבות כלשהן בפצירה או בסכין, א. ת. ק., ואני תהיתי כמה עליי להיות פרנואידי כדי לחשוב שגם באותיות הללו ישנו איזה רמז סודי, קידוד של תכנית פעולה איומה ונועזת. הערב התנחל מעל ראשי, שולח נשיפות של קור אל פניי החשופות. ראיתי את הבניין שמולי, זהה לחלוטין כתמונת מראה. הוא היה קרוב די הצורך כדי שאבחין במרפסת הנגדית, שעליה תלו כמה לבנים כעננים שנשכחו על הארץ. היה נדמה לי שראיתי שם דמות כלשהי, צללית מעורפלת שעומדת שם וצופה בי כשם שאני צופה בה. אישה. בוודאי עקרת בית בודדה או זקנה שמכוונת את כל מחשבותיה אל מחוץ לדירתה האיומה וחייה האיומים, אבל משום מה לא חשבתי כך. משקפיי היו מכוסים אבק, וניגבתי אותם בכנף מעילי לפני ששבתי והרכבתי אותם. כן, אישה. היא עמדה שם, ומשהו בצורת היציבה שלה - זקופה, דרוכה כחתול, כתפיה נוטות קדימה כאילו ניסתה לקלוט צליל כלשהו, מחשבה כלשהי שתעתה בדרכה והגיעה לאוזניה, גרם לי לחשוב על כריסטה. ככה בדיוק היא הייתה עומדת כשהציבו לה רעיון חדש, כשהציגו לה בן אדם חדש. נעצתי בה מבט ממושך, פולשני אפילו, אבל לא היה אכפת לי. לרגע עלתה על דעתי האפשרות שזו כריסטה, הדמון שלה שחזר מהמתים כדי לרדוף אותי. עשיתי מהפכה, אבא, היא תאמר. והבאתי אותה אל העולם. לא, לא ייתכן, אני הוזה. זו לא היא; רוחות ושדים אינם קיימים, נשמת האדם מפסיקה להתקיים מרגע שגופו בן התמותה מפסיק לקלוט אוויר ולשגר דם מליבו. ניקיתי את משקפיי שוב, ליתר ביטחון, וחזרתי להביט בדמות הרוכנת מהמרפסת. הדמות עדיין ניצבה שם, דרוכה ורוגעת בו זמנית, כמתכוננת לקראת רגע שהשלימה איתו כבר לפני זמן רב ורק מחכה לעיתוי הנכון, ללחישה הסודית שתאמר לה מתי בדיוק.
הטלפון השמיע שוב את קולו. עכשיו הוא היה מעומעם יותר, בשל דלת ההזזה שהפרידה בינינו. עלתה בי תשוקה משונה ללטף את השפופרת ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר, שנענה כשיגיע הזמן, לא עכשיו, רק סבלנות, מחמדי, קצת סבלנות. זכרתי בצלילות איומה ומחודדת של סטירה את שיחת הטלפון שלי עם ז'אנה אחרי שזיהיתי את גופתה הקרה של בתי. קולי היה נמוך וכבד כאדם שלקח מנה הגונה של סמי הרגעה. שכחתי להביא חלב, ז'אני, אמרתי לה, האפרכסת צמודה לאוזני בחוזקה, והיא אמרה, על מה אתה מדבר, ניקולס? היא הייתה היחידה שקראה לי ככה, מה שגרם לי פעם להרגיש כמו כוכב סרטים זוהר וגאוותן, אבל הימים האלה עברו כבר מזמן, היום לשם הזה הייתה נימה של חמיצות, של בדיחה שלא הובנה כהלכה. חלב, לא הבאתי חלב, ואני יודע כמה את אוהבת אותו בבוקר עם הקפה, איך אפשר להתחיל את היום בלי חלב? הכזבתי אותך, ז'אני, אני כל כך מצטער. מה קרה לך, ניקולס? קולה המוכיח עלה באוקטבה, כאילו היא מתכוננת לשטוף אותי בצעקות אם רק אדחף אותה עוד קצת אל הקצה. למה אתה בוכה ככה? בגלל חלב? כן, לא בוכים על חלב שנשכח, אמרתי וכמעט, השד ישמור, כמעט צחקתי. אבל אז עצמתי את עיניי וחשבתי על כריסטה, ומשהו כבד וקשה חסם את גרוני לכמה שניות. ניקולס, תענה לי, תענה לי או שאני מנתקת! ודבר ברור! דבר ברור, לעזאזל איתך! היא כמעט צרחה. אני חושב שהיא כבר ידעה באותו הרגע מה לא יכולתי לספר לה. ואז, בלי כל התראה, קולה צנח ונהיה הגיוני, סדור, כאילו סמי ההרגעה המדומיינים שלקחתי הציפו את המערכת שלה בתוך שנייה. ניקולס. ניקולס. כאילו שמי היה סיסמה סודית שנדרשה כדי לעבור בשער שנועד ליודעי ח"ן בלבד. שכח את החלב. מה רצית להגיד? מה יש? אבל לא הצלחתי להוציא עוד מילה מפי. הרגשתי כאילו כף יד ענקית מכסה את שפתיי, ואימה עמוקה ואינסופית מילאה אותי אז, חרדה שבכל פעם שארצה לומר את המילים המפלילות הללו, בתנו מתה, ז'אני, כל מה שייצא מפי הוא ליהוגים אוויליים על חלב שכוח וביצים שבורות ומפתחות זרוקים מתחת לספה. לא, לא ככה: לא בטלפון. מוטב לעשות את זה פנים אל פנים. באופן סדיסטי כלשהו, רציתי לראות אותה נשברת כמוני. יכולתי לדמיין לעצמי את שערה הבלונדיני הכסוף - היא מעולם לא צבעה אותו - הופך ללבן תוך לילה מפואר אחד של הלם ואבל. הייתה למחשבה הזו איכות מיתית כמעט של הבלתי נתפס. היא תרצה לדעת איך, ומתי, ולמה ואני לא אוכל לומר דבר, רק להתייפח כשוטה שאפסו מילותיו, עד שהיא תסטור לי מרוב עצבים והיסטריה.
הטלפון שתק לזמן מה, כאדם ששוקל מחדש את האפשרויות העומדות בפניו, ואז שב לצלצל, דבר שקורה כבר מתוך הרגל שנטמע עמוק בשרירים, מדלג בקלילות מעל ההיגיון והתשישות. אולי זה פוקאס שרוצה להודיע לי שוב את הבשורה המרה... אבל לא, זה כבר קרה. חשתי את המציאות הולכת ומתרחקת ממני בצעדים חרישיים, בלתי מורגשים כמעט. היה נעים להרגיש ככה, כאילו אני מרחף מעל הדברים המוצקים במקום להיות כלוא בתוכם. האישה לא משה ממקומה, והייתי משוכנע שהיא בוחנת אותי באותו ריכוז סקרני וכפייתי שבו אני בוחן אותה. הרמתי את ידי הימנית ונופפתי לה, תנועה קלה של פרק היד, אצבעות צמודות זו לזו. דמותה קפאה לרגע, ואני חשבתי שאולי עשיתי דבר מה לא נכון, שטעיתי טעות פטאלית כזו שתפיל עליי את כל שדי הגיהינום. אבל אז היא הרימה את ידה - ידה הימנית - ונופפה לי חזרה בהיסוס קל. ידי עדיין נופפה בעדינות באוויר, כאילו אנחנו מתקשרים בינינו בשפה שטרם למדנו כהלכה. אצבעותיי ניתקו אלו מאלו, ריקדו באוויר הקריר. שכרי היה ידה הנעה הלוך ושוב בחן של בלרינה ביישנית. הרגשתי את שפתיי נפשקות בחיוך לא רצוני. הלוואי ויכולתי לראות אותה בבירור, האם היא מחייכת אליי חזרה, או שפניה רציניות וחיוורות כאישה המקיימת טקס קדוש העובר מדור לדור, מאם לבת. שמעתי את הטלפון קורא בשמי - ניקולאי - בקולו הצרוד מעישון וממשקה, אבל לא היה אכפת לי. הרגשתי את הדמעות המתגנבות לעיניי, הופכות את דמותה של האישה המסתורית לענן כהה, מפרקות אותה לאלף חלקיקים שנישאו ברוח כמו ציפורים שלא יודעות לאיזו ארץ ינדדו מכאן.
כל הזכויות שמורות לאלון אשתר@
