"איפה אני?" שואל האיש.
"בדיוק איפה שאתה צריך להיות," עונה הקול. "בדרכך לשם."
האיש ממצמץ, מסלק חול מעיניו. הראייה קשה עליו - שמש צהריים חזקה שולטת בשמיים נקיים מענן. המקום בו הוא נמצא זר לו, אבל קול קטן כלשהו מתעקש שבאותה מידה, הוא גם מוכר לו. זהו מדבר רחב ידיים הנבלע באופק. דיונות פרושות סביב, חלקות כעורה של אישה. פרט להן אין עוד דבר להזין בו את העין - לא שלד עתיק, לא נווה מדבר, לא אוהל שיריעותיו מתנופפות ברוח.
"בדרכי לאן?" הוא שואל מבלי משים. עכשיו הוא מביט בגופו שלו: הוא לובש בגדים פשוטים, מהוהים מחשיפה לשמש, בלויים משימוש. עורו שזוף כיאה לארץ בה מצא את עצמו. אצבעותיו חלקות וארוכות: אצבעות של אמן, לא של פועל. הוא תוהה האם יזהה את פניו בשלולית או באגם קר. הוא משתוקק לטבול בו את ראשו.
"למקום אליו אנחנו צריכים להגיע," עונה הקול.
האיש ממשש את ראשו; דומה שדבר מה תלוי עליו. פיסת בד קשורה סביב מצחו, מהודקת בקשר רופף מעל עורפו. בוודאי כדי לספוג את הזיעה המרובה. החום כבד; הוא מדמה לראות אדים עולים מן הקרקע כרוחות רפאים.
"תשאיר אותו," אומר הקול. "אתה עוד תזדקק לו."
האיש תוהה מניין לבן שיחו הידע הזה. אבל מצד שני, הוא עצמו לא יודע כרגע דבר, ומוטב שיטה לו אוזן, גם אם אין הוא בוטח בו לחלוטין. הוא סוקר את עצמו מכף רגל ועד ראש: נעליים בלויות, גוף רזה, זיפים - כך הוא מגלה במישוש יסודי – בני כמה ימים, לפחות. הוא מסיק מכך שהוא נמצא כאן מזה זמן מה.
מבטו פונה הצידה, למקורו של אותו יועץ. לידו ניצב נחש ענק, שקוטר גופו כרוחב מותניו של האיש עצמו. קשקשיו בצבע אפור-ירקרק, והם נראים ישנים ומצופים בחול. ראשו יכול לבלוע את זה שלו בקלות, אם כי נראה שאין לו נטייה לעשות כן. ארובות עיניו ריקות, כאילו מישהו עיוור אותו בזמן מן הזמנים. מדי פעם נסגרים עפעפיו, כמו לצורך מחשבה עמוקה או תנומה קצרה, ואז שבים ונפתחים. הוא ניצב זקוף על גחונו כך שראשו נמצא בגובה ראשו-הוא. הנחש נראה סבלני כפסל. לשונו המפוצלת מתפתלת באוויר במחול עצל.
האיש חש בהלה קמאית למראה היצור הענק הזה, ודחף פראי עולה בו להימלט מיד, בזה הרגע. אבל נראה שהנחש אינו מעוניין להרע לו - הוא יכול לעשות זאת כבר מזמן, לו רצה. וגם, לאן כבר יוכל להגיע במצבו? יהיה זה קשה ונלעג לרוץ על פני החול קשה-התנועה, בלא כל מחבוא נראה לעין.
האיש ממשש את חגורתו מוכנית מתוך חיפוש אחר כלי שיוכל לשמש נשק, במידת הצורך. אצבעותיו נתקלות בצרור הקשור לחגורה. אצבעותיו מגלות לו שזהו כלי חרס כלשהו. אולי משקה - מים, שיכר?
"עדיין לא," אומר הנחש. "אל תשתה מהם, לא משנה כמה אתה צמא. זמנם עוד יגיע."
האיש מרים את מבטו אל הנחש. קולו של היצור, איטי, זחלני, כאילו נגרר על אבנים גרוסות.
"מניין לך כל זה? אתה יודע-כל?"
"אני יודע את שאני צריך לדעת," אומר הנחש. "אני לא כבול בתהיות ובשגיונות. בוא נתחיל לזוז."
"לזוז לאן?"
"תדע כשתגיע," אומר הנחש.
האיש שולח בו מבט מלא תסכול, שהנחש מתעלם ממנו בשלווה (אם הוא רואה אותו בכלל). נראה שחייו נתונים בידי הזוחל הזה, לטוב ולרע.
האיש מהנהן באי חפץ. הוא מותח את שריריו, תפוסים אבל פעילים. הוא מקווה שהמסע לאן שזה לא יהיה לא יארך זמן רב.
"לשם," אומר הנחש. הוא מטה את ראשו העצום לכיוון שנראה לאיש אקראי לחלוטין. שום דבר בו לא שונה מכל צד אחר שיכול לבחור.
האיש מתחיל לצעוד, כפות רגליו שוקעות למחצה בחול. הנחש גורר את גופו אחריו, בקול שנשמע כלחישה גרונית. המון שאלות מסתערות על דלת מוחו, אבל הוא חושד שלא יקבל תשובה לאף אחת מהן. הנחש מצידו לא מרבה במילים. מדי פעם הוא מתקן את מסלולם - קח קצת ימינה, זוז מעט לשמאל - אבל פרט לכך הוא דומם. האיש לא יודע על פי מה הוא קובע את הדרך. מראה ארובות העיניים הריקות טורד מנוחה, אבל הוא לא יכול להימנע מללטוש בהן את מבטו. הוא חוקר מבלי להבחין בכך את עיניו שלו, לוודא שהן עדיין נמצאות במקומן.
דברים רבים ברצונו לומר, אלא שקשה עליו הדיבור. רוח חמה נושבת, לועגת לתקוותו למצוא הקלה במשב אוויר צונן. בגדיו ספוגי זיעה וצמודים לעורו כאילו יצא מבית מרחץ. נשימותיו כבדות ואיטיות כצעדיו הנאבקים בכל הרמת נעל. אלו אינן נעליים המתאימות למקום, הוא חושב במעורפל. לא התלבשתי כהלכה. מצד שני, האם ידע בכלל שלכאן הוא עתיד להגיע?
הוא מנסה לשלוח את זכרונו אחורה. כיצד הגיע מביתו - האם היה לו בית? - היכן קם בבוקר? האם יש לו אישה, עבודה, ידידים? מוזר, אבל דבר לא צף במוחו בתשובה. הוא מביא את אצבעו אל פיו ונושך אותה בתסכול, ואז מבחין בנקודה אדומה קטנה על האצבע המורה. כאילו נדקר בחוד סכין לפני כמה שעות.
אולי אני חולם את כל זה, הוא חושב בעודו צועד וצועד. צילו הולך לפניו, מתכווץ ומסתלק; צילו של הנחש נשאר קבוע. אולי אני שוכב עכשיו במיטה, מכוסה בשמיכה ומחר לא אזכור דבר מכל זה.
דבר מה בנוף החדגוני תופס את תשומת ליבו. הוא ניצב לצד הדרך שהתווה הנחש, דומה למסך טלוויזיה מיושן עם שתי אנטנות שבוקעות מראשו. הוא מכוסה למחצה בחול, אבל משום מה, עדיין עובד. המסך מלא בתמונות מרצדות ומעורפלות, כאילו הוא מביט בהן מבעד למשקפיים לא תואמים. באחת התמונות יש עין עצומה הממלאת את המסך; אחריה באה תמונה של עץ שחור שניצב בדד על רקע לבן; ואז נראה ששתי התמונות משתלבות - העץ היה האישון שבעין. שאר התמונות היו מהירות מכדי שיוכל לתפוס אותן.
"מה הדבר הזה?" הוא שואל. הוא רוצה לעצור ולהביט מקרוב יותר, אבל הנחש לא מפסיק לזחול.
"הסחת דעת, כתם מעולם אחר," אומר הנחש מבלי להפנות את ראשו העיוור. "שמור את ראשך לפנים."
לאיש יש הרושם המוזר שהוא שומע את קולו של הנחש בתוך ראשו. הוא מגרד את אוזניו; המחשבה הזו לא נעימה בכלל.
הוא ממשיך להביט בטלוויזיה המשדרת תמונות באין צופה עד שהיא נעלמת מעיניו.
לפי השמש, זו כבר שעת צהריים. שום ענן לא מקל על החום. הוא משתוקק לשתות דבר מה. הנחש לא מתייחס לחולשותיו הגופניות, כאילו הוא צלבן בדרכו למעשים נעלים הגוברים על חולשות הבשר. אבל הוא רק בן אנוש, והוא רוצה לשתות. אצבעותיו נוגעות בצרור שעל מותניו.
קול אחר כלשהו ממלא את אוזניו לפתע. קול מים מפכפכים. כן, הוא בטוח בזה. נראה שאחד האלים כן שומע אותו, אחרי ככלות הכל. הוא מעיף מבטים פראיים אנה ואנה.
"אל תלך שולל אחר הדמיון," אומר הנחש.
"גם אתה שומע את זה?" הוא לא רואה דבר שיזכיר אפילו מים, אבל ממשיך לחפש אותם: למרגלות הדיונות, בקצה האופק, אולי אפילו תחת כפות רגליו. קול המים מסעיר את רוחו.
"כל דבר שתשמע או תראה אינו יציב. והוא יוליך אותך למקום ממנו לא תוכל לחזור. עליך להמשיך בעקבותיי."
"כן?" אומר האיש, נרגז לנוכח הטון יודע-הכל של בן לווייתו. "ואולי אתה עצמך הזיה? במה אתה שונה מכל שאר הדברים?"
הנחש מפנה אליו את עיניו הריקות. עפעפיו נפתחים ונסגרים באיטיות. לסתותיו פעורות כאילו הוא מבקש לבלוע את האיש הנרגן ולסיים עם פטפוטיו. האיש נסוג צעד או שניים אחורה, מבוהל אבל נחוש. הוא מבחין שפיו של היצור נטול שיניים. רק לשונו מגיחה מפיו, מחוללת קלות כציפור נדירה.
"רצית הסחת דעת מהכלום הגדול, והנה ראית מסך בעל תמונות צבעוניות. רצית מים לשתות, והנה שמעת קול נחל צלול. כל דבר שעולה בדעתך, מוחך מראה לך. אבל אותי לא זימנת, ואותי לא ביקשת. ובכל זאת, הנה אני כאן. גע בי."
האיש מפלבל בעיניו.
הנחש מרכין קלות את ראשו, כאילו מהנהן. "אל חשש, לא אני אזיק לך. גע."
האיש שולח יד הססנית אל צווארו של הנחש. לרגע הוא חושב שידו תחלוף דרכו כאילו היה עשוי עשן. אבל לא. אצבעותיו פוגשות בקשקשים אפורים-ירקרקים. הם קשים ומוצקים כפלדה, חמים מקרני שמש. הדבר דומה למישוש צעצוע מתכת ענק, משום מה. הוא מסיג את ידו לאחור, משוכנע שהוא אינו חולם, אם כי זרע של ספק עדיין אוחז בו. הוא חושב בעוגמה שהיה מעדיף את הנחש כיציר דמיונו ולא כדבר מה אמיתי.
הוא חוזר לצעוד לצד הנחש. מבטו פונה לאחור. טביעות רגליו בחול ניכרות היטב, נבלעות בין הדיונות. הנחש מותיר אחריו כעין שקע ארוך דמוי תעלה הנע בקו ישר. לפחות הוא יודע לאן אנחנו הולכים, הוא חושב. המחשבה הזו מרגיעה אותו במקצת, אף שהתלות ביצור הענק ונטול העיניים הזה לא משמחת במיוחד.
הוא הולך והולך, הולך והולך. דומה שדבר לא קיים בעולם הזה מלבד הליכה. הנוף שומם עד כאב. השמש נותרת במקומה, כאילו קפאה בשמיים. הוא שומע צוויחה של ציפור ומרים את עיניו, מחפש אותה, סקרן לדעת איזה מין חיה מתקיימת בישימון הזה. הוא רואה כתם שחור זעיר בשמיים, דואה לאיטו כמו קליע בהילוך איטי. הוא רעב; מתי ייגמר כבר המסע המוזר הזה?
לנחש אין תשובות משביעות רצון. הוא דומה יותר לבודהה בקשקשים מאשר לזוחל טורפני. האיש מקווה שיגיעו שמה במהרה. רגליו כבר כואבות, והוא חש ביבלות המתאמצות לפקוע בקרסוליו. פניו נוהרות מזיעה. צילו הנע לפניו נראה כאדם זקן ושחוח. אולי הוא אכן זקן, בשלב זה; הוא מרגיש כאילו הוא צועד כל ימיו.
בשלב מסוים - לא ניתן לומר מתי, השמש סירבה לשקוע - הוא מבחין בשינוי כלשהו בנוף האילם. דומה שכמה קוביות ענק נחו מפוזרות בין הדיונות, לצדי השביל הבלתי נראה שקבע הנחש. הוא לוטש בהן מבט בתימהון, מנסה לקבוע מה הן אמורות להיות או אם זהו תעתוע נוסף של דמיונו.
כל קוביה כזו היא בגובהו, לפחות. חלקן שקועות למחצה בחול, חלקן נשענות על כתפי דיונה סמוכה. הן נראות כעשויות מאבן מחוספסת. על כל אחת מהן חרוטה אות. הוא מעביר את מבטו ביניהן, ורואה שעל כולן יש אותיות שונות, אך בשפות שונות. ככל שהוא רואה יותר, כך הוא מבין פחות. לרגע נדמה לו שהוא רואה מגדל גבוה הרחק בין הדיונות, והוא משתאה לאפשרות למצוא כאן שרידים מעשי ידי אדם. המגדל זע קלות, כאילו הרוח מטלטלת אותו. מגדל לא יכול לזוז סתם כך... הוא מאמץ את עיניו. המגדל נראה כאילו יצור ענק נגס חתיכות גדולות ממנו, מהבסיס ועד הראש. אולי אלו הקוביות, הוא חושב. אולי אלה אינן קוביות אלא אבני בניין. ואולי האותיות הללו הן מה שהחזיק אותו שלם.
הנחש, לשם שינוי, אינו אומר דבר בנוגע לכך. האיש מפרש זאת כהוכחה לכך שהוא אינו הוזה הפעם.
"האם זה היעד שלנו?" הוא שואל. הוא לא מצביע עליו בידו, רק מטה קלות את ראשו, כאילו קללה תיפול עליו אם יעשה זאת.
"נבנה בידי אדם, אך אינו ראוי למגורי אדם," אומר הנחש. קולו הלוחש נשמע קודר מתמיד, כאילו הוא מדבר על נבואת שבר שהתגשמה. "המקום ההוא שייך לדמיון ולעבר, אך לא לך."
האיש אינו מבין, והנחש אינו מספק הסברים נוספים. הוא ממשיך להתבונן - דומה שזה כל מה שהוא יכול לעשות - שעה שהמגדל ממשיך לחלוש על ממלכתו הריקה והעקרה. הוא חושב שהוא רואה פירור נושר ממנו וצונח אל החול בקול חבטה עמום.
הצעדה נמשכת. הנחש אינו מגלה עייפות או קוצר רוח, רק נחישות עיוורת. לאיש הפוסע בספקנות כבר אין כוח להעלות תהיות או קושיות. לא אכפת לו אם מטרתם היא בריכה מלאה בצלופחים או עיר מוכת מגיפה; העיקר להגיע לשם כבר. גופו הוא רק מכונה אידיוטית העושה את מה שאומרים לה.
הוא מרכז את כל מאמציו בהרמת רגליו והשקעתן בחול, בוחן את השקעים שנעליו יוצרות באדמת המדבר. הוא מביט בעיניים קודרות באופק הבלתי משתנה - רצועת שמיים כחולה הנחה על ראשים קירחים של חול. הוא לא אומר דבר, לא חושב דבר, ובכל זאת מחשבות ממלאות את ראשו. כיצד זה?
הוא חושב שזהו קולו של הנחש. הוא מדבר מדי פעם - מפטיר הערות סתומות בנוגע לקרקע ולמזג האוויר - ומילותיו נשמעות כאילו הן בוקעות מתוך ראשו שלו. למרות העייפות וקהות החושים, האיש אינו מצליח שלא לתהות האם פשר הדבר שהיצור הענק אכן הינו פרי הזיה, למרות ממשותו המוכחת. ומדוע הוא מדבר בתוך ראשו? האם היותם שני היצורים היחידים בסביבה מתה מקרבת ביניהם לא רק באופן פיזי, אלא גם בצורה אחרת, נפשית? האם הנחש מרגיש את תשישותו, את כמיהתו למקום צונן ולמים זכים? או שזו דרך חד סיטרית?
הוא עוצם את עיניו ומנסה להתרכז. החשיכה מרגיעה מעט אחרי האור הבלתי נסבל המציף אותו. אט אט מתגבשת צורה מתוך הלא-כלום. זה נראה כמו עיגול שחור עם שוליים לבנים. נחש הסגור בעולמו, טורף את זנבו-שלו... שמש הנבלעת מאחורי ירח... או ארובת עין ריקה הבוהה חזרה מתוך האפילה. האם אלו הן מחשבותיו של הנחש? הוא מרגיש משהו זר בקרבתו, אולי צופה מעבר לכתפו, קורא את צפונותיו ללא מאמץ, משתמש בחולשותיו כמחסה, משתעשע לראות אותו מנסה לחקור דברים שמעבר להשגתו. לרגע הוא לא חש את גפיו, כאילו הותיר אותן בעולם המדברי ההוא ונדד למימד אחר. עורו חלקלק כעורו של זוחל. לשונו מלקקת את שפתיו, והיא ארוכה ומפוצלת בקצה.
הוא פוקח את עיניו בחלחלה, וכמעט מועד. הוא מתייצב ומיד פונה לבחון את זרועותיו ורגליו. עודן ברשותו, אנושיות, פועלות. הוא כנראה שקע בחרגון משונה כלשהו, מושפע ממצבו הנפשי ומהמקום הזה המסרב להשתנות. הוא מלטף את הזיעה מעל מצחו ומביא אותה לפיו. היא מלוחה ולא מספקת. הוא חושד שאולי אכן הצליח להיכנס לראשו של מלווהו הענק, אם כי לא לקרוא אותו די הצורך. אם דבר כזה אפשרי כל עיקר. חוט מחשבה כלשהו מתחיל להתגבש בדעתו, בעודו מוסיף צעד על צעד בשביל עשוי מיליוני גרגרים של חול, אבל בדיוק אז מדבר הנחש.
"הגענו," הוא אומר בלחישה.
האיש בולם במקומו, נעליו מעלות חול כאילו נתקלו בקיר. "באמת?"
מבטו מחפש רמז לעיר, נווה מדבר. שיירת גמלים... כבישים סלולים, או בוסתן שופע עצי פרי אגדיים... או אפילו חפיסת סיגריות שיד רשלנית נתנה לה ליפול ארצה. כל דבר כזה היה עושה אותו מאושר.
אבל לא. הוא לא רואה דבר מכל אלה.
"ישר מולנו," אומר הנחש.
לרגע תוהה האיש האם ידידו הענק הוא זה שמתחיל לסבול מהזיות. הוא מצמיד את אגרופיו לעיניו העייפות ונועץ את מבטו מולו. בטנו מתכווצת בחרדה פתאומית: דומה כאילו שני ענקים מרובי זרועות ניצבים מולם, מכוסים קוצים חדים ומעוקלים. ואז הוא ממצמץ, והענקים מתחלפים בדבר מה שפוי יותר, אם כי עדיין בלתי סביר במקום כמו זה.
אלו הם שני עצים. עצים חיים, זקופי גזע, שענפיהם מלאים עלים ירוקים ובוהקים. הוא כמעט יכול להרגיש את הטל הרובץ עליהם, ועולה בו רצון עז ללקק אותו מכל עלה ועלה.
"זה אמיתי?" הוא שואל מבלי להתיק מהם את מבטו. הוא מדבר מזווית פיו כאילו חשש שייעלמו מן העין ללא התראה אם ישמעו שמפקפקים בממשותם.
"אמיתי כמוך וכמוני," עונה הנחש חרש.
האיש מניד בראשו. "לא ייתכן. עצים לא צומחים במקומות כאלה. זה לא-"
"התבונן היטב," אומר הנחש. לשונו מגיחה מפיו כחץ ורוד.
האיש עושה כדבריו. שני העצים נראים כנוטים זה לעומת זה, כאילו הם קדים האחד לכבוד רעהו. לשניהם יש ענף אחד הנמתח לעבר העץ השני, זרוע מעוקלת המתחדדת ככל שהיא מתקרבת לקצה. שני הענפים נפגשים-לא-נפגשים מעל אדמת המדבר הצחיחה.
"מה זה אמור להיות?"
"אין זה אמור להיות," אומר הנחש. "הם כבר ישנם, והיו מאז ומתמיד. אלו הם עץ החרב ועץ הספר. לעד הם שוכנים כאן, במדבר זה של המחשבה והמרכבה. והם מחכים לך."
"לי?"
הנחש מטלטל את ראשו במה שאפשר לפרש כהנהון. "לכאן צריך היית להגיע, בסופם של כל הדברים והמעשים, ולכאן הבאתי אותך. אלו הם שני יסודות העולם, שהיו קיימים מקדמת דנא. עץ החרב, לימיננו, הוא היצר הגועש, הסוטה, המשלהב מהפכות, משסף גרונות, פותח את עורקי התשוקה ואת סימטאות החושניות. נפשו של האדם לא תכירנו בלעדיו.
"עץ הספר, לשמאלנו, הוא צלילות המחשבה, בהירות השכל, המילה המחייה את הרוח, האוחזת בתוכה סוד והתעלות, המיספירה של צלילים ואלוהויות רבות שבילים וחדות כיהלום. נפשו של האדם לא תכירנו בלעדיו.
"אבל האיזון הופר. ההרים רועדים. השמיים נסדקים. הכף נוטה לכיוון אחד וגולשת לאיטה אל התהום. וכשזה יקרה, ידידי בן האדם, העצים יקמלו וימותו. ואיתם יגווע העולם כולו. ואסור לנו להניח לכך לקרות."
האיש מביט בעצים. עליהם זעים קלות ברוח. הוא חושב שראה טיפה נופלת מאחד העלים ונעלמת טרם שהספיקה לפגוע בקרקע. הוא חושב שמעולם לא שמע דבר מופרך יותר.
"האנושות היא חזות הכל, כיוון שהבריאה נתונה בידיה, לדמיינה או לכלותה. האחד אינו יכול להתקיים ללא האחר. אם עץ החרב יגבר על רעהו, העולם יהיה מסכת דמים ארוכה ונתעבת, עירומה מכל בושה או מעצורים. ולו גבר עץ הספר, אז נגזר דינו של העולם לקפוא על עומדו כקרחון, לקבור את עצמו במסדרונות המחשבה הנסגרים זה על זה ללא תוחלת ותכלית, כזנבו של נחש ששכח את גופו שלו, והוא הדרך אל השיגעון. משימתנו היחידה היא להשיב את האיזון למכורתו."
האיש לא בטוח ששמע היטב. "אני? מה אני יכול לעשות? כלומר, בהנחה שכל זה..." הוא מנופף לעבר העצים, "נכון בכלל?"
"הספק יאה לאדם, אבל לא לרואה במו עיניו," אומר הנחש. "הסיבה היחידה שאתה כאן הוא הכוח שיש בידך. אינך קיים למען שום דבר אחר, ולעולם לא תהיה. עץ אינו יכול שלא לצמוח; דבורה אינה יכולה שלא למצוץ צוף מפרח; גשם אינו יכול שלא לרדת על אדמה משוועת. כל דבר עושה את הכרוך בו. וכך תעשה גם אתה, בסופו של דבר."
"אתה מטורף גמור," אומר האיש. "אני רק בן אדם. לא אל ולא השד יודע מה. אני אפילו לא יודע איך הגעתי לכאן, לכל הרוחות!"
"הגעת לכאן כשם שתלך מכאן," אומר הנחש. "בדרך השיכחה. אבל זמננו אינו יאה להסברים על תורות הזמן והמרחב. מאז שהתחלנו את מסענו, חלפו מאות ואלפי שנים. היצור הראשון בקע מן האוקיינוס, מהגן עטוף הפלאות והשפע, ונחת בעיר הומה בניינים גבוהים וצחנת מכונות. האנושות עומדת על פי תהום. כלי הנשק מצוחצחים מתמיד, שדות הקרב פושים בכל מקום. הלבבות שחורים משנאה ורעבים לקרבנות אדם. החוטים מוחצים את קנה הנשימה. עליך לפעול בהקדם. לפני שיהיה מאוחר מדי."
"מה בדיוק אתה מצפה שאעשה?" שואל האיש בייאוש. אגרופיו מכים זה בזה, כחיקוי אלים ונלעג של שני העצים שמולו.
"פשוט מאוד," אומר הנחש. לרגע משתרר שקט עמוק וכבד שכזה, שהאיש חושב שהיצור הענק נמוג כערפל. אבל הנחש עדיין שם, עפעפיו נפתחים ונסגרים באיטיות.
"עליך לגשת אל שני העצים העומדים שם, ולשלוח את אצבעך אל הרווח הצר שבין שני הענפים השלוחים זה אל זה. ישנו זיק קטן וכמעט בלתי נראה הצף ביניהם. הוא מסתחרר ומכה בעיניים, כילד טרוף מחוסר אונים; אם תביט בו ישירות, תתעוור. עליך לגעת בו בקצה הציפורן, מגע קל ביותר, חטוף כמעט. זה הכל."
"זה הכל?" האיש לא מאמין לשמע אוזניו. "זה מה שיפתור את קץ כל הדברים? נגיעה קלה ב... ב... זיק הזה?"
"לא לי התשובות למופלא ממני," אומר הנחש. "רק הפעולה חשובה כעת, לא הספק."
האיש נושם אוויר חם ומעיק. הוא מסיט את מבטו מהעצים ומהזוחל הקודר שלצידו ונתקל בשמיים העצומים שמעליו, שנדמים בלתי חדירים כזכוכית מחוסמת.
"מניין לי לדעת שאתה אומר את האמת? אולי מה שאתה מבקש ממני לעשות פירושו ההפך הגמור. אתה נחש, אחרי הכל. החיה הערמומית שנידונה לזחול על גחונה לנצח. אולי אתה שטן בתחפושת מוצלחת, ואתה מבקש להוביל אותי לאובדני."
הנחש מרכין את ראשו לרגע, כאילו הוא מודה באפשרות. זנבו מתפתל מאחוריו כראש שני. התמונה הזו מערערת את האיש קלות.
"הכל אפשרי והכל ייתכן בעולם נידח זה של המחשבה והמרכבה. אולי אני שטן המשדל אותך ללחוץ על כפתור אדום הרסני. אולי אני אלוהים בדמות מטעה המעמיד אותך במבחן שאין קשה ממנו. אולי זהו כלא, ואני הסוהר; ואולי אני אסיר בדיוק כמוך, אך עם חוכמה וזיכרון שרק צורבים את טעם האימה עמוק יותר בלבי הקר. אולי אתה הוא האלוהים, בורא היש מן האין, ואני הוא דמותך המשתקפת אליך במראה, כיוון שזכרונך איננו עוד, וכל מיליוני שנותיך האינסופיות הן רק חלום רחוק ובלתי מושג, וביכולתך רק לזכור שעליך לעשות דבר מה, אך לא מדוע. אולי שנינו לכודים בלולאה שלעולם לא ניחלץ ממנה, אין זה משנה כמה ניאבק וכמה נילחם. הכל חוזר לראשית, נרצה או לא נרצה. והראשית היא העצים הללו, וזיק החיים שבמרכזם."
מוחו של האיש מסתחרר. הוא מנסה לבודד כל אפשרות, כל רעיון, כל נתיב שהציע הנחש, אך כל אחד מהם רק מבלבל אותו יותר. הנחש הזה ערום מכל אדם, הוא מזכיר לעצמו. אולי זה בדיוק מה שהוא עושה. מעלה אפשרות אחר אפשרות, כל אחת מהן מוגזמת וניצחת יותר מקודמתה, כדי לשכנע אותו להטיל ספק בכל - או להאמין בכל.
אבל אם יש בכך אמת? במשהו מכל זה? אפילו רק שבריר של אמת? כיצד הוא אמור לפעול? כיצד הוא אמור לדעת?
הוא חש את קירותיו קורסים בתסכול ופאניקה גואה, ומעבר להם - טירוף הדעת המוחלט. הוא מעביר את מבטו מעץ אחד לאחר - זהים לחלוטין, אפילו ברפרוף העלים על ענפיהם, בסדקים על הגזעים, בשורשיהם המפותלים הנבלעים בחול.
"לך לך," לוחש הנחש כחוזר על תפילה עתיקת יומין. "עשה את שנולדת עבורו. עשה זאת ותוכל לישון. לישון ולחלום על נהר צונן וגן פורח. לך לך, ידידי בן האנוש."
האיש מנסה לחשוב, להיפטר מקולו הטורדני של היצור. מנסה למצוא בתוכו את קולו שלו, אם הוא קיים עדיין. הוא מתחיל לפסוע לאיטו לכיוון העצים, מתוך מחשבה שאם יתרחק פיזית מהנחש, תיחלש שליטתו המחשבתית בו. למילותיו של הנחש יש איכות היפנוטית שכמעט מצליחה לסלק את היסוסיו. הוא לא ייכנע לה.
הוא מתקרב עוד ועוד אל העצים, מודע למחצה לאירוניה שבמחשבתו הקודמת (הוא מתרחק מהנחש אבל קרב והולך אל המקום אליו הזוחל רוצה לכוון אותו מלכתחילה). לפחות יימצא שם קצת צל שיוכל להרגיע אותו ולסייע לו לחשוב בבהירות על המצב שנקלע לתוכו.
עוד צעד ועוד אחד. דומה שהעצים הם אלה שבאים אליו, כורכים ענפים כאצבעות ידידותיות. העלים מרשרשים ברוח, לוחשים סודות על עבר מפואר ואיום שטבע בצייה. לבו מתכווץ ביגון בלתי נהיר.
"קרב אל העצים," אומר הנחש מאחוריו. קולו מרוחק אבל ברור להפליא. "הבחן בזיק שביניהם. אל תביט בו ישירות. כבר החלטת."
האמנם? האיש שואל את עצמו. זעם חד ניצת בו ככידון הננעץ בגוף אויב. האם יש לי ברירה בכלל? האם רומיתי מלכתחילה?
הוא ניצב בדיוק בינות לעצים. צמרתם מסוככת עליו, והוא שואף אוויר קר וצלול בהנאה. ניצוץ של אור בוקע מבין קצות הענפים השלוחים, חזק ובוהק שקשה לעין לדבוק בו ליותר משניה. הוא חש את ארובות עיניו הריקות של הנחש תלויות בגבו.
"שים את כיסוי הבד על עיניך," אומר הנחש. "אל תביט בזיק. כוון את האצבע וגע בו בזהירות עילאית, אך גם בכוונה עילאית."
"ממש פשוט!" עונה האיש בשצף קצף. "למה שלא תבוא אתה ותעשה את זה בעצמך, אם ההוראות ברורות לך כל כך?"
"אין לי עין, או יד, או לב אדם," אומר הנחש. "אני הכוונה; אתה המעשה."
"אתה הדיבורים," רוטן האיש. הזיק המתרוצץ בלא הרף מכאיב לעיניו. הוא מושך את הכיסוי על עיניו, אף שהוא מדמיין לראות אותו גם מבעד לו, נע וזע ככוכב שלחוקי הכבידה אין שליטה בו. הוא תוהה מה יקרה לאצבעו ברגע שייגע בו. אם הנחש דובר אמת ובדבר הפעוט הזה תלוי גורלם של מיליארדים, אז הוא עלול להכחיד אותו עצמו אם ייכשל. הוא חש במסה אדירה של אנרגיה הרוחשת סביבו, כאילו הוא עומד בליבה של סערה איומה. פחד מנקר בו בעקשנות.
הוא מותח את ידו. היא רועדת, הוא מבחין ללא הפתעה. רק נגיעה אחת... והכל ייפסק. עולה בו המחשבה שאם יתקרב עוד מעט, הזיק ימס את עורו מעליו. אבל לשם כך הנחש הביא אותו הנה, הלא כן? כדי להיות הגואל, היד האוחזת בפגיון. אולי הוא אמור למות בעודו עושה זאת.
לא, הוא חושב. לא, אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות, לא משנה כמה אכזריים הם ונטולי תקווה חיי. אני רוצה להיות.
ידו נמצאת בחצי הדרך, כאילו אינה מודעת לספקותיו של בעליה. רחש האנרגיה הולך ומתגבר. השערות על עורפו סומרות. הרגע קרב והולך. החשיכה שמול עיניו מעמיקה.
ואז, באחת, הוא מושך את ידו אחורה. לבו מפרפר בחזהו כדג שנשלה מהים.
לא, הוא חושב שוב. לא, אני לא יכול לעשות את זה. אני לא אעשה את זה.
הוא מסלק את כיסוי העיניים אל מצחו. העצים מחזירים לו מבט מוכיח, דומם. הזיק ממשיך את ריצתו הנצחית בין אצבעות דוקרניות. לא אכפת לו. אין זה מקומו.
נחישות עזה ממלאת אותו. הוא פונה שמאלה, ובכוח שלא שיער שיש בו, מתחיל ללכת במהירות, ואז לרוץ.
הוא לא רואה את הנחש, אבל הוא יודע שהלה צופה בו, פניו הרחבות, הארוכות, מלאות ודאי זעם או אכזבה או תיעוב, או כל אלה גם יחד. הוא פוחד שהלה ירדוף אחריו, יניע את גופו הארוך והחלקלק שייכרך סביבו כעניבת חנק ויגרור אותו חזרה אל העצים הירוקים ומה שהם שומרים עליו. לא, יגיד הנחש, עדיין לא סיימנו איתך.
אבל שום קול גוף הזוחל על החול לא נשמע מאחוריו. גם מחשבותיו של הנחש לא רובצות עוד במוחו המסוחרר והפראי. אולי הוא מנוע מלפעול נגד החלטתו, תהיה אשר תהיה; כך או כך, נראה שהוא חופשי.
אושר ממלא את עצמותיו, ולרגעים נדמה לו שהוא מרחף מעל האדמה. הוא רץ ורץ, אף שלפני דקות מספר בקושי יכול לנשום מבלי להתאמץ. ענני חול עולים ונופלים בעקבות צעדיו הנחפזים, אף שאיננו יודע לאן הוא נחפז כל כך. אבל אז הוא מבין: לא אושר זה, אלא ייאוש גמור. הוא לא יכול לעשות את שנועד לעשות, כיוון שאין בו האומץ לקבל על עצמו את עול הבחירה. אבל האם גם ההימלטות המוחלטת איננה בחירה כשלעצמה? משקל המעשה היה גדול מדי עבורו, מהמם מדי; ולכן נגזר עליו לנדוד בארץ זרה וחסרת כל, שעה שמי יודע אלו זוועות מגיעות לשיאן הרצחני בעולמות שמעבר לו. הצחוק שעל שפתיו מתחלף ביללה כאובה.
לא התקדמתי לשום מקום, הוא חושב בעודו רץ, עיניו מעורפלות, שריריו גוועים. ואין לי נחש ענק שיאמר לי לאן עליי ללכת. הוא צוחק שוב, אך אין כל נחמה בצחוק הזה.
לרגע אחד הוא מביט לאחור, מתוך דחף שאינו בר כיבוש, אל הנחש העומד זקוף היכן שננטש. למרות המרחק, הוא מזהה היטב את ההבעה על פני הזוחל החידתי: השלמה.
ההבנה הזו מבלבלת אותו לרגע, אבל הוא לא פוסק מלרוץ, להגדיל את המרחק בינו לבין בן לווייתו היחיד. הוא צריך להתרחק מכל דבר עכשיו. להתרחק אפילו מעצמו, אם יוכל. ואיזה מקום מתאים לכך יותר משממה חסרת גבולות?
הוא חושב לרגע על המגדל ההרוס למחצה שראה בדרכו לכאן, ותוהה אם יוכל להגיע לשם. הוא לא זוכר היכן היה, אבל ייתכן שיוכל פשוט לזמן אותו אליו, אם רק יחשוב על כך חזק מספיק. המציאות בעולם הזה שברירית גם כך; אולי יוכל לנצל זאת לטובתו.
אבל גופו לא עומד בקצב מחשבותיו. שריריו רועדים כמפרשים הנתקלים בסופת אימים. בטנו דואבת מחוסר מזון. פיו כה יבש שהוא אינו מסוגל ליצור די רוק כדי ללחלח את שפתיו החרבות. ואם כל זה לא מספיק, נדמה שסופת חול מתגבשת לה ממזרח. הוא תר אנה ואנה בבהילות, מחפש מחסה, מקום להתחפר בו. התשובה הנלעגת היחידה שקיבל הייתה לא כלום.
הוא נופל על ברכיו, אצבעותיו נשמטות אל החול. משהו מכה במותניו, והוא תולה מבט תמה בצרור הקשור לחגורתו. הבקבוק.
הוא פותח את הצרור באצבעות תזזיתיות, לשונו נצמדת לחיכו מרוב תאווה. כיצד שכח אותו, בשם הנחש בולע העולמות?
ידו שולפת בקבוקון חרס קטן. על צידו ישנם עיטורים הדומים לעין, ואולי לעץ; קשה לו לקבוע. אבל אין זה משנה. הוא מסיר את הפקק, ולבו מחסיר פעימה כשהבקבוק חומק מאחיזתו וכמעט נופל ארצה. הוא פולט צרחה מבוהלת ולוכד אותו שניה לפני האסון. האיש מקרב את הפייה לשפתיו ומריח אותה קלות, מנסה לנחש מה יש שם בפנים. מים? יין? רעל?
אבל האמת היא, שהוא צמא ועייף מכדי שלתשובה כלשהי תהיה חשיבות כרגע. הוא מוכרח לשתות; אחרת סופו יבוא עליו ממילא. הוא מרים את הבקבוקון אל פיו ומרוקן את תוכנו בלגימה להוטה ומהירה אחת; לא היה בו די הצורך לשתייה זהירה וחסכנית, לצערו. ככל שיכול לקבוע, לנוזל היה טעם של מים זכים וצלולים, עם ניחוח אגדי של פרחים הגדלים בארמונות מלכים שנעזבו זה מכבר, ורק כסיהם נשארו מאחור, עטופים צמחי פרא ולהקות עורבים. המחשבה הזו צלולה ובהירה להפליא, וזו המחשבה הבהירה האחרונה שתעלה בו.
סופת החול מתקרבת, אבל הוא חלש מדי ותשוש מכדי שיוכל להימלט ממנה. המים היו צלולים וטובים, אבל כוחו זלג מתוכו כדם הבוקע מעורק חתוך. אולי זה אכן רעל, ככלות הכל. הבקבוקון חומק מידו ונחבט בחול.
הוא מאבד את הרצון להוסיף ולברוח. הוא יעצום את עיניו ויניח לסופה לקחת אותו לאן שתרצה. אולי היא תוליך אותו למקום מבטחים, הרחק מכל מקום שהוא עצמו נמצא בו. דבר מוזר לומר. אחרי הכל, הוא עצמו נמצא בכל מקום שיהיה בו. שיהיה... מי הוא, בכלל? רק עצם ובשר עם מחשבות ותקוות נרפות. רגע לפני שהסופה מניפה אותו בכפות ידיה האדירות, הוא חושב שוב: זה נגמר, הו, אני, אני נגמר.
והכל מתכסה שחור, לזמן מה.
כשהוא חוזר להכרתו - אולי ישן שעה ואולי אלף שנה, הכל ייתכן - דבר מה מונח על מצחו, ועיניו צורבות מגרגרים. פיו יבש ולוהט. הוא חש במישהו העומד בסמוך אליו, נוכחות שקטה אבל לא מאיימת. הוא מפנה אליו את מילותיו הראשונות.
"איפה אני?" שואל האיש.
"בדיוק איפה שאתה צריך להיות," עונה הנחש. "בדרכך לשם."
@כל הזכויות שמורות לאלון אשתר.
