ממלכה

הרשקו הצעיר עבד בחנות חרסינה של דוד שלו, פרד, שעלה מגרמניה בשנות ה-30. פרד ידע לעשות הכל. בעיניים של ילד זה היה נראה נהדר, אבל במציאות הוא ידע כל כך קצת מכל דבר שלא ידע כלום. פרד היה מסתכל על החרסינות ואומר ספק לי וספק לשכנוע העצמי שלו שחרסינה "נשמרת לתמיד".

‏יום למחרת הלך הרשקו באותה דרך שהלך בה כבר כמעט 5 שנים מאז שעבר עם אמא שלו לכאן. גם היום אפשר היה לראות איך יש סימני רגליים על החומות של העיירה שהשאירו קבוצת נערים. על החומות האלה הנערים, בינהם אני, היינו מחלקים תפקידים. שומר החומה, מדליק המדורות, ואוסף העצים. הנערים היו שולחים אותי לאסוף עצים, ולבסוף אחריי ששומר החומה אומר שמותר, כולם מתאספים על החומה הגדולה ומדליקים מדורה ממש עליה. בימי הקיץ אפשר לראות שכל החומות שבנה המנהיג החדש של העייריה לפני שנתיים בוערות באפלה. עוד נערים משכונות אחרות כך מצאו את זמנם. כך הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו שגדול מאיתנו, האש בערה, ואנו הילדים שמחנו. 

כשהגעתי לחנות החרסינה של דוד פרד מצאתי אותו להפתעתי אורז את החנות. דוד פרד החליט שהוא עוזב את החרסינה, ויניח אותה למכירה פומבית ביום חמישי. דוד פרד השתגע, חשבתי. יום חמישי הגיע, ודוד פרד הגיע אל כיכר העיירה, חמוש בעגלה שגרר עם החמור של השכנים. 

פרד מכר את כל החרסינות תוך יממה. בנתיים, ביקש ממני לשמור על החרסינה במשך הלילה. ישנתי על הקש בעד חמישה פולירות מה אכפת לי. פרד הגיע לבנק עם ערימות של כספים, עד כדי כך שהיה צריך מזוודה שלמה כדי לסחוב את כל שטרות.

 הכסף שפרד תחב שם אלוהים עדי, היה אפשר לחשוב שהוא הולך להקים ממלכה. פרד היה עמוס מאוד בראשו, אבל לא התבלבל. מהרגע שהגענו אל הבנק תפס את התור הארוך ביותר כדי שיוכל לסדר את השטרות. 

הוא רוכן את הרצפה ופותח את המזוודה. מסדר כמה דברים ומסתכל עליי מלמטה, עם המקטורן החום-אפרפר שלו וכובע המגבעת. מכניס את השטרות למראה עשרות אנשים מסביבנו, מביטים ומתגודדים. פרד מסדר עכשיו בבהלה ברורה, מרים ראש לשניה, מסתכל לי בעיניים ובחיוך שובבי אומר לי "היי ילד, אנחנו הולכים להקים ממלכה". פרד סוגר את המזוודה, מתרומם ונעמד בתור כאחד האדם.