אימא חשה הנאה או תענוג, והיה לה כיף.
איך היא צודדה את ליבי , בקסם שבה, נפעמת ונרגשת מהשירים שנוגנו בטלוויזיה, כשפרנס הג'ינג'י מהטברנה מוביל במלל ובצליל את דקלון ואבנר גדסי בשירה בציבור, שתופסים את אימא שלי וחבריה האלצהיימרים ב"עטרת" באולם התרבואוכל, שבו מאכילים אותם בפרי ומיץ תפוזים מתוק ועכור לטעמי, אימא עומדת על כך שאשתה קצת, העוויתי את פני בגלל מתיקותו של המיץ, רק אז היא הניחה לי.
"איזה שירים יפים, אני כל כך נהנית, שירים ששרנו פעם". אומרת לי אימא.
"איזה שירים ששרנו פעם ואיזה נעליים". אני מהרהרת.
אימא אף פעם לא ישבה בחברותא בקיבוץ לשיר עם כולם, היא השמיעה צלילים לא מדויקים מגרונה, והעדיפה לא לשיר, יעני מזייפת. המוסיקה של דקלון ואבנר גדסי סוחפת אותה לזיכרונות לפני חצי מאה שמעוררות אצלה התלהבות, והתרגשות.
חנה המרוקאית, בגילה המתקדם יושבת ליד אימא, מקשיבה לשירים ולמלל של פרנס הג'ינג'י, ומידי פעם משחררת מגרונה תלונות ונדנודים, 'קיטורים'. "וואללווו" "וואללווו".
"נמאס לשמוע את היללות שלך, לכולנו קשה - לא רק לך"! אני שומעת את אימא פונה בכעס אל שכנתה, שמפריעה לה לשמוע. הרגשתי פליאה ותמיהה לנוכח דבר מוזר זה, לא רגיל ולא צפוי. ואמא מוסיפה ומביטה על פניהם של חבריה ל club בחוסר אכפתיות ביחס לסביבתה, או למתרחש מסביבה, כאילו שלפני דקה לא העירה דבר לשכנתה.
במשחק "הבינגו" אימא נתנה לי את האפשרות להוליך את ידה ולהניח את המספרים המתאימים, כאילו יודעת שבניצחונה ב"בינגו" תקבל את המתנה הנכספת, וופל בטעם שוקולד. אחרי שאכלה ובלעה בלקקנות ולהיטות את הוופלה, התלוננה על כאב בטן, תלונה שבועית דווקא בביקורי אצלה.
"מה קרה שיש לך כאב בטן". אני שואלת אותה בדאגה.
"אני צריכה לקבל". עונה לי.
"מה את צריכה לקבל"?
"מה את לא מבינה? ווסת"!
גיטה המדריכה שמעסיקה את חברי ה club בריפוי ועיסוק פורצת יחד איתי בצחוק מתגלגל, שבקושי ניתן לרסן אותו.
אחר כך אימא מקבלת לידיה ציור שהיא צריכה למלא אותו. בציור ילד עומד מתחת לעץ שעלעליו נושרים, כי זו עונת הסתיו, והיא מציירת וממלאה את החלל הריק בצבע, לא יוצאת מהמסגרת.
"איזה צבע לעלים יש בסתיו". שואלת גיטה את אימא.
"כשהם נופלים על הרצפה , אלו עלים של שלכת".
"ואיזה צבע יש להם".ממשיכה גיטה ושואלת.
אימא לא עונה על השאלה האחרונה, היא צובעת ללא אבחנה של צבע, ולא יוצאת מהמסגרת וצובעת את הציור בכזה ריכוז, לפי יד הדמיון הטובה.
"תגידי, שאימא רואה את הציורים שלך היא אומרת לך משהו". שואלת אותי אימא שאלה סתמית, שכבר הספקתי בביקורים אצלה לא להתבלבל מהבלבול שלה.
"כן היא מאד נהנית".
"אבא פעם היה מצייר יפה מאד, למה הוא הפסיק לצייר אני לא יודעת".
"לאיש את לא צובעת את המכנסיים"?
"לא, שיישאר עם חצי תחת". אחר כך צבעה את מכנסי האיש בצהוב,אבל רק מכנס אחד.
"די נמאס לי זה לא מעניין".
לפני ארוחת הצהריים, אני מנשקת לאימי ומבטיחה שאבוא גם בשבוע הבא, לפני לכתי, רצה אחרי גיטה המדריכה ועוצרת אותי, מספרת לי בהתרגשות את תגובתה של אמא על עזיבתי.
"גם את מתכוננת לעזוב אותי"? שואלת אותה אימא שלי.
"לא, למה"?
"יש לי הרגשה שלחנה יש תירוצים,היא רק רוצה לברוח, ולא רוצה להיות איתי".
©כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
