סיפורים

תיקון הכרחי


פעם הייתי ילד. לא מתוק כזה, שרואים בפרסומות, שבהן אימא נותנת לו סוכרייה על התנהגותו הטובה. לא. הייתי ילד מהסוג השני, מהסוג של הילד שמעשים הטובים מוכרים לא רק מאגדות, הילד שמגלה שכל הסוכריות מחולקות לילדים "נחמדים" ומבין שאם גם הוא רוצה לטעום ממתק, הוא חייב להשיג אותו בעצמו, גם אם לצורך כך יש להפעיל כוח.

 

ובכן, כשהייתי ילד מסוג המיוחד הזה – שלקיחת העניינים לידיי הייתה הדרך הטבעית ביותר – החלטתי לתקן שעון. אם תשאלו אותי למה הגעתי להחלטה הזו, לא אוכל לענות בצורה ברורה ומעמיקה. עשיתי זאת פשוט כי יכולתי וגם הייתי חייב. הייתי 'המתקן'. זה היה תפקידי בחיים – לתקן, להכין, לשפץ, לטפל.

לתקן מה? לשפץ אילו דברים? נו, אתם יודעים - דברים. דברים שונים.
כמו למשל לתקן את הרדיו שדיבר חלש מאוד. (איך באמת יכולתי לדעת שלא כל החוטים צריכים להיכנס לחשמל. מי שמע בכלל על שקע לאנטנה?)

או כמו, למשל, להכין משקה לאחי הבכור. (אני מצטער שהוא הקיא, אבל איך יכולתי לדעת ששמן מכונות מתקלקל, כאשר מערבבים אותו עם מרטיני?)
או לשפץ את השיער הארוך והמיותר של הילדה שישבה בכיתה לפניי. (לא, באמת, איך יכולתי לדעת, שהיא האמינה כי השיער הארוך שחתכתי לה, היה הכרחי בשבילה? היא אפילו לא הייתה יכולה להסביר למה היא חשבה כך, רק חזרה על "כי ככה אני רוצה" כל הדרך אל המנהל.)
או לטפל במכנסיים של המורה ללשון על-ידי הדבקתם אל הכיסא. (אני באמת לא ידעתי שהדבק ההוא היה כל כך חזק. ואיך באמת הייתי יכול לדעת זאת, אם כאשר מוקדם יותר באותו יום ניסיתי להדביק אוטובוס לתחנה, שום דבר לא קרה.)

וכך קרה, שכאשר מצאתי שעון ישן, שבמקום רצועה לשים אותו על יד, הייתה לו שרשרת, הרגשתי את הידיים שלי מתחילות לגרד ולרעוד לקראת תיקון אפשרי.

אל תחשבו שהייתי טיפש ולא בדקתי האם השעון עבד. הוא באמת עבד. אבל בצורה מוזרה מאוד. זה בטוח לא היה יכול להיות נכון. רציתי לבדוק מה השעה, אבל כל פעם שהסתכלתי על השעון, הוא הראה זמן שונה. רציתי להיות בטוח, כתבתי על נייר את הזמן שראיתי על השעון ורצתי לשכן שלי כדי להשוות עם הזמן על שעונו. כמובן, השעון הישן היה לא בסדר. הוא הראה זמן שונה.
ואז, שמתי לב, שרק מחוגה אחת עבדה באמת. השניים האחרות עמדו כל הזמן כמעט באותו מקום.

מה הייתם עושים לו הייתם במקומי? לא, אני לא מתכוון אם הייתם יושבים על הרצפה. נכון שזה מקומי כרגע, אבל אני מדבר על משהו אחר – מקומי כאן, בביתי עם השעון הישן שמצאתי. מה הייתם אומרים אז?

למה אתם לא אוהבים את הרעיון? בגלל המקום?

אבל זה מקום נחמד.
אז מה אם שבעה אנשים חיים כאן? האם יש מקומות שיש בהם פחות אנשים?
מה, כן? בשלכם היה פחות? אני לא מאמין. זה בטח משעמם מדי לחיות עם פחות משבעה בחדר אחד. איך זה אפשרי בכלל?
לא, אתם פשוט צוחקים עליי. לחיות לבד בחדר שלם? מסכנים, בטח הייתה לכם ילדות קשה ומשעממת.


כל כך מצחיקים הרעיונות התמוהים שלכם על הדירות כמעט ריקות, אבל אני אמשיך – ידעתי שאת השעון חייבים לתקן. אז התחלתי לעבוד על זה.

לא! לא השתמשתי בפטיש הזה! אל תסתכלו עלי בעיניים מאשימות. השעון נפל על הרצפה בעצמו. ובכלל לא הזזתי אותו אל קצה השולחן. אולי רק קצת. למה הפטיש היה לידי? כדי שיהיה לי משהו, עם מה שאוכל להרוג זבובים אם יתיישבו על השעון כשאני מתקן אותו.

טוב, אז עבדתי על התיקון זמן מה – פתחתי את השעון, הוצאתי דברים החוצה, הכנסתי חלקים פנימה. בסופו של דבר, סגרתי את כל שלושת השעונים ושמתי אותם על השולחן.
למה שלושה? נו באמת, זו שאלה ממש טיפשית – אם יש לי שלושה מחוגים, למה שאשאיר אותם בשעון אחד? הכנתי שניים נוספים מהניירות הירוקים עם אנשים מצחיקים באמצע, שמצאתי בארנק בתיק של אימא. אז, היו לי שלושה שעונים. וכל השלושה הראו אותו הזמן הנכון – שתיים ורבע. איך עשיתי את זה? פשוט מאוד - על השעונים מנירות הייתי חייב קודם לכתוב שתיים ורבע מתחת לתמונה של האיש ואז שמתי מחוגות על מה שכתבתי. ובשעון עם שרשרת פשוט שמתי מחוגה ארוכה על ספרה שתיים והיא בלטה מעליה ברבע מאורכה. אז אתם רואים, שידעתי מה זה שתיים ורבע.

למה שמתי לשעה הזו? כי רציתי לדעת מתי ארוחת הצהריים. ורציתי לדעת את זה כל פעם שהסתכלתי על השעונים. הרי לזה הם משמשים, לא?

אבל תשמעו מה קרה אחר-כך. פשוט לא תאמינו. אתם ממש צריכים לשמוע את זה: אחרי כל העבודה הקשה שעשיתי, היה אפשר לצפות שההורים האישיים שלי יראו איזו הערכה כלפיי. אבל כל מה שהם הראו, זה מה אפשר לעשות עם ידיים. אבא רצה להראות גם מה אפשר לעשות עם חגורה, אך לא הצליח למצוא אף אחת. בקשר לחגורה, למדתי מזמן להיות זהיר ובכל ערב הייתי מחביא את כל החגורות שבבית. ככה, ליתר בטחון. לך תדע עד כמה אבא יתרגז אחרי שיראה את יומן התלמיד שלי. בשביל מה להסתכן?

אבל רק תחשבו, אחרי כל הערכה הזו, לך ותעשה דברים טובים לאחרים, עזור לאנשים. למה? מה מקבלים בסוף? רק טיפול ידני.

ומה, לשכוח הכול ובכל זאת להמשיך לעזור? להמשיך לתקן?

חַה! לא, תודה! לא אני!

שמישהו אחר יסתכן ויתקן.

תגובות

גלי צבי-ויס / להחביא את החגורות בבית / 27/07/2022 16:25
שמואל כהן / תמיד ידעתי / 27/07/2022 20:29
רחלי ג. / הצחקת אותי , בעבר / 28/07/2022 17:46