שירים

כתבה באתר ניוז 1 על ספרי "סורגי הנפש" בהוצאת "דרך המילים"

https://www.news1.co.il/Archive/0014-D-148670-00.html?fbclid=IwAR3QY3A0WQhzXIctuOhOssD0fEccFeQHAKpBMgaiwhkppJnf7wdFcyRUdz0 

 

 

משכיב את גופי
 
יקיר יקי דסא [צילום: באדיבות הסופר]

הוא שאל את אימא, אם היא רואה את נתיב הכוכבים, והצביע על הצלקות שחרצו הדמעות על לחייו  גם היא לא השיבה, רק ליטפה תלתלים של פעם בקרחתו המהודרת  קרזלה תלתלים בני שש, ומגעה נבלע גם הוא אל הצד האחורי של סניף הדואר הישן

▪  ▪  ▪
מַשְׁכִּיב אֶת גּוּפִי
עַל מִטַּת
חֲטָאֵינוּ
בַּמִּשְׁקָע שֶׁהוֹתַרְתָּ
בְּמִזְרָנִי,
וּפוֹרֵם אֶת כַּפְתּוֹרֵי
חָלוּק הַתְּשׁוּקָה
הַחוֹשֶׂפֶת אֶת פְּעִימוֹת
עֶרְוָתִי
הֵיכָן שֶׁפָּרַעְתָּ אֶת תַּלְתַלֵּי
תַּאֲוָתִי.

הִנְחַתָּ אֶת שֶׁרִירֵי
חֲשָׁקֶיךָ
עַל צַוָּאר
גְּנִיחָתִי,
וְחָתַמְתָּ אֶת שְׂפָתַי בִּלְשׁוֹן
נְשִׁיקָתְךָ.

אַחַר כָּךְ,
הִרְגַּעְנוּ נְשִׁימוֹתֵינוּ
הַנֶּאֱנָחוֹת,
וּפִנִּינוּ מָקוֹם לַמַּגָּעִים
שֶׁיָּעוּטוּ עַל מִכְמַנֵּי
אֵיבָרֵינוּ,
לִקְרַאת בִּיאָתוֹ
שֶׁל הַחֵטְא
הַבָּא.

מאחורי סניף הדואר הישן

המושבה שבה התגורר פרופסור מינסקי, בדרך כלל הייתה שקטה, פרט לשובבות ילדים שטרדות העבר לא העסיקו אותם, מעבר למה שגוללו בפניהם הוריהם.

עם יקיצת הכוכבים, היו תושביה מסתגרים בבתיהם. כל משפחה ספונה הייתה בביתה. איש, איש היה מתרפק על דפנות זיכרונות העבר ומתרווח אל מה שעתיד היה להתעורר עליו בבוקר הבא.

רק במושבה הקטנה הזו, השמש שקע מעל סניף הדואר הישן, שתיבותיו היו נטועות על מדרכת אספלט כבדה. דווקא בערב, כאשר כל התושבים הסתגרו כאמור, בבתיהם, היה יוצא פרופסור מינסקי למדוד חריכות של קרניים, אשר זעקו מעוצמת החושך שירד עליהן.

שפתיו מלמלו גניחות כאב בפוסעו בין החריכות. הוא נראה כמי שמחפש דפים אבודים מעברו, שממילא כרסם בנפשו מפאת זיכרונות השואה שצלקו בילדותו. משפחה לא הייתה לו. לא אישה, לא ילדים. גם הצריף בו התגורר היה היחיד שנותר על חורבות הזיכרונות מתקופת העלייה המי יודע איזו. גם אל חברת החשמל הוא סרב להתחבר, והיה מאיר את הריק שבחייו בעששית נפט, שסימני שריפה מילאו את זכוכיתה מעומס השימוש, שהרי כל הלילה היה ממלא את תחתיתה בנפט מהול בזיעה קרה של פחד.

לאורו של האור הזה היה רוכב ערום מציאות על-כנפי העבר השבורות, ומתרועע עם אמו, אביו ושתי אחיותיו, שסימן חייהם נקטע בידי המרצחים הגרמנים. דמויותיהם, שהלכו והתערפלו בדמיונו מפאת גילו ומפאת כהות צלילותו, ריחפו לו בתאים רחוקים של מוחו העמוס לימודים, זיכרונות, כאבים ומרה שחורה. אישה הוא לא רצה, כי חשש שזרועם הארוכה של הנאצים תרדוף אותו אל חלקת הביטחון שהגיע אליה, ולא רצה שיהרגו את ילדיו.

בערבים האלה, בהם יצא הפרופסור למדוד חריכות של קרניים, עקב אחריו, מחלון חדרו, חיים הבן של מנוחה התופרת ושלמה שעסק בנשך. הוא עקב בדריכות אחר אלה הצעדים המהורהרים של הפרופסור. הוא תמה, עד כמה יכולה נפשו להיות מפוזרת: הרי הוא פרופסור, למה הוא מתנהג כמשוגע? חשב לעצמו בכל ערב מחדש.

ערב אחד החליט חיים לעשות מעשה. בשובבותו, קפץ מחלון חדרו שבקומה הראשונה של הבית, והסתתר מאחורי עצי השדרה שהובילה אל סניף הדואר הישן. חיים דילג מגזע אל גזע עם כל פסיעת התרחקות של הפרופסור. גניחות שפתיו לא אפשרו לו, לפרופסור, לשמוע את צעדיו של חיים, שעלי השלכת נגרסו מתחת לפסיעותיו החרישיות.

הפרופסור התיישב על מדרכת האספלט. עיניו המשוגעות חיפשו מרגוע לצריבה. הוא החל לנבור בחריכות שעל המדרכה, ואצבעותיו החלו לחפור באספלט השחור, כמו אמרו: "תן לאצבעות ללכת במקומך..."

והן הלכו. לא במקומו. הפרופסור התלווה אל צעידתן במחשופים החקוקים-כואבים של עברו. אחותו לבשה שמלה פרחונית. מכופתרת עד פרקי אצבעותיה. חנה, הוא קרא לה בקול רם ובוכה. חיים כמעט פלט מפיו המשתומם למעשיו, שהוא לא חנה, אך מעשי הפרופסור גרמו לו לשתוק. גרמו לו לשתוק ולבהות, כיצד מלטף הוא דמות מצוירת באוויר השחור.

חנה, אחותי הקטנה, את עדיין בת ארבע וחצי. ועדיין יפה, המשיך הפרופסור למלמל בגעגועים. עיניו השתוללו למראה התרחקותה של חנה. צמותיה הזהובות קיפצו במקצב גופה המת, המדלג בדמיונו אל מאחורי סניף הדואר הישן.

חנה, הוא המשיך לקרוא לעבר החשיכה, שנתמלאה נגוהות של דמעות. אחר-כך התקרבה אל דמיונו שפרה - כמעט בת השנתיים. גומותיה שימשו חניה לאצבעותיו שחפרו כל הזמן באספלט. הוא הושיב אותה על בירכיו ושאל:

איפה הדובי שלך? היא לא השיבה לו. היא קפצה מעל בירכיו המדמות, ונסה לו אל מאחורי הסניף. אבא שלו חיכה להן שם. הפרופסור ידע שאבא מנסה להגן עליהן מפני הצינה, כפי שנהג בגטו. אמו ישבה עוד לידו ורקמה לו זיכרונות בחוט חלוד, עשוי קשרים, קשרים, ממה שנותר בכיסה אחרי שהגרמנים בזזו את רכושם וכבודם. היא ישבה על כיסא בעל שלוש רגלים. את הרביעית אבא שלו עוד לא הספיק לתקן.

הוא שאל את אימא, אם היא רואה את נתיב הכוכבים, והצביע על הצלקות שחרצו הדמעות על לחייו. גם היא לא השיבה. רק ליטפה תלתלים של פעם בקרחתו המהודרת. קרזלה תלתלים בני שש, ומגעה נבלע גם הוא אל הצד האחורי של סניף הדואר הישן.

אימא, הוא התחנן וכרע אל שובלי שמלת הגטו שלה. אל תעזבי אותי לרוח המפזר את שלכת חיי. הישארי איתי עד שיעלה הבוקר. אימא שלו הצטרפה אל אבק משפחתו. אצבעותיו המשיכו לחפור באספלט. הן ניסו לדלות עוד כמה דפים אבודים.

חיים, הילד, שנחרד מעוצמת רצינותו המשוגעת של הפרופסור בדברו באנשים הלא קיימים ובלטפו אותם, מעד אל אסופת עלים יבשה. חיכוך גופו בקימורי העלים גנח רחש צורם.

פרופסור מינסקי פקח עיניו וקרא:

אימא...

שפרה... זו את?

חנה... חנה, איפה אבא?

זה אני... חיים, הבן של מנוחה התופרת.

אצבעותיו פסקו לחפור. המציאות נעצה בו אורות מחודדים. פני הילד הזדקרו מפחד. פני הפרופסור לבשו גלימת כאב ושבו אל החיפוש. הוא קם ממקומו והתרוצץ בחיפושו בין חריצי האספלט החרוך. הוא הרגיש שנוכחותו של חיים גרשה את משפחתו.

חיים התקרב אליו. הוא רצה לעזור לו, אך לא ידע מה לחפש.

הפרופסור גרר את ריצתו העייפה אל מאחורי הסניף. חיים הרים את משקפיו של הפרופסור, אשר נפלו בעת שהתכופף וניסה להרים את שפרה מן האספלט, שברגע האחרון ממש חמקה מאצבעותיו והוא השתטח בנפילתו עם כל גופו על מרחב המדרכה. חיים הרים משקפיו והלך אחרי ריצתו של הפרופסור.

מאחורי סניף הדואר הישן, כרע הפרופסור על בירכי געגועיו וחפר באדמה הלחה.

מה אתה מחפש? שאל חיים.

עזור לי! אני צריך להכניס לבקבוק הזה את שדי ילדותי שיצאו ממנו. עזור לי! אמר והצביע על סדקי מוחו.

חיים התחבר לרגע של פחד אל שגעונו של הפרופסור. הוא חפר איתו באדמה הלחה. המרווח בין אצבעותיו לציפורניו נתמלא בזיכרונותיו של הפרופסור.

חנה, קרא חיים. למה לקחת לשפרה את הדובי? היא בוכה, תחזירי לה אותו. אני יודע שגם את רוצה צעצוע. הנה, אמך רקמה לך בקרעי חוטיה החלודים בובה מפנים של פרופסור. קחי אותה. אמצי אותה אלייך. אבא, תשמור עליו מפני הצינה, אמר חיים, וכיסה את הפרופסור באדמת בור געגועיו.

 

על הסופר
 
רצה הגורל, רצו החיים והציבו למשורר/סופר יקיר יקי דסא התמודדויות אינספור. גופו בגד בו וצבר בחובו מחלות רבות, ביניהן מחלת הסרטן שאיימה לגדוע את ים המילים העילאיות שיצאו תחת עטו
 

 

גם כשיקיר יקי דסא כותב פרוזה, סיפור – חודר הפיוט אשר בו אל הכתיבה. הדימויים יוצאי הדופן שלו, והיכולת לנתב את המילים היישר אל הלב כחץ המפלח אותו. שירה ופרוזה מעורבים כאן בשזירה אמנותית ססגונית ורבת גוונים. שירה איכותית נולדת מן הכאב. כך מאז ומעולם.

מעטים השירים שנכתבו במהלך הדורות בידי משוררים דגולים הנוגעים בשמחה ועליזות. איכשהו רגעים שכאלה חולפים להם ביעף ואיננו נדרשים להשתמש בכוחה התרפויטי של הכתיבה, ביכולת הביטוי הנשגבה הזו.

רצה הגורל, רצו החיים והציבו למשורר/סופר יקיר יקי דסא התמודדויות אינספור. גופו בגד בו וצבר בחובו מחלות רבות, ביניהן מחלת הסרטן שאיימה לגדוע את ים המילים העילאיות שיצאו תחת עטו. אך כגיבור-על התמודד יקיר עם מחלותיו ואורה של תקווה קמה ועלתה. והיה זה כניצחון הטוב על הרע. כניצחונה של הרוח ותעצומות הנפש על בגידת הגוף.

נישואים, משפחה, גירושים, וכמו נגן כלי מיתר הוא כיוון עצמו אל הטון הנכון עבורו. הוא מימש גם את משיכתו לגברים, אך אינו מעורב בחיי הקהילה ולא חי את הסצנה הלהט"בית, אך אינו חושש להניף את דגל הגאווה - אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול. כצבעי הקשת בענן.

ואנו נחכה ליום בו נדע לקבל כל אדם על נטיותיו, ממש כמות שהוא. וכל אדם יאמר: זה אני ויש עוד הרבה לספר אודותיי פרט לנטיותיי המיניות. לא אפסה תקוותנו ומי ייתן ובמהרה נראה את הקשת בענן בארץ הזו ובעולם כולו.

זהו ספרו השמיני של יקיר יקי דסא.

 

 
 
תאריך:  09/06/2021   |   עודכן:  09/06/2021

תגובות

אורנה / התרגשתי / 10/06/2021 19:09
רבקה ירון / *** / 10/06/2021 23:06
שמואל כהן / אי אפשר שלא להתרגש / 11/06/2021 05:34
יום טוב צבי / יוצא מן הכלל! / 11/06/2021 08:27
נורית ליברמן / שירה ופרוזה מעורבים בשזירה אמנותית ססגונית. שירה איכותית נולדת מן הכאב. כך מאז ומעולם. / 11/06/2021 09:42
צבי רז / תודה לך יקי יקיר על הדברים / 11/06/2021 10:53
דני זכריה / כה לחי לך ! / 11/06/2021 13:20
עליזה ארמן זאבי / כתיבתך שזירה אמנותית ... / 11/06/2021 20:01
שמאי ארמן / מעלף....!!! / 11/06/2021 22:14