קצת מסע והיטל השבחה

מסע של שבועיים

בימי קורונה

משא עם אהבה, תקווה וכאב

כשאת גרה בכפיפות לחמה וחם בן 85 חולה דמנציה קשה

ופתע כולם (כולל אישי)

חולי קורונה

אני ושני המתבגרים

שלא ילדתי בבידוד

יצאנו שליליים

החמה מתאשפזת במחלקת קורונה

בבית החולים

ואנוכי יודעת שאם נשלח את הזקן לא נזכה לראותו  שוב

ייקשר למיטת בית החולים ללא הבנה מדוע ולמה

 נרתמת 24/7

להיות לו אחות

מורידה לו חום, בודקת סיטוראציה מידי שעה

מטליות לחות

שרה לו שירים, רוקדת גם שהלב בוכה שיכניס כפית של אוכל

לא אתן פשוט לא אתן אותו למחלה, אנצח

האמא חוזרת לשמחתי אחרי שבוע להמשך ריפוי בבית

משנסת מותניים סביב כולם גם האיש נרתם

משתדלת לא לטרטר סובבים בקניות ובטובות  מסתדרת עם מה שיש בבית

שבועיים בידוד

כותבת למזור הנפש

וגם חוטפת 

אך מישהו לימדני

זוהי "שעת רצון" כשאת מתעלה ואני מתעלה

ונזכרת באמא ז"ל

היתה אומרת השארי יפה ונקייה מבפנים

אמא שלי היי גאה בי

אני נקייה ויפה מבפנים

אך יודעת יש מי למעלה מביט בטוב שעושה ומפיצה

מאזן מצוותיי גדול הוא מחטאיי

הרי הפסקתי לחיות

עבורי

חיה בעבור האחרים

(בשביל לאזן את הרצינות משהו עם חיוך)

יֵשׁ וְהִנְּךָ לְיָדִי,

לְצִידִּי  וּבִי

וַאֲנִי

חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי

הֲרֵי לֹא הִזְמַנְתִּי

שַׁמַּאי מְקַרְקְעִין

לִבְדּוֹק בְּאִם

גּוּפִי הוּא

נַדְלָ"ן  מְשֻׁובָּח

וְתּוֹהָהּ 

הַאִם בְּסוֹפוֹ

אֲשַׁלֵּם 

עוֹד

הֶיטֵּל הַשְׁבָּחָה