גרביים

גרביים/ גליה א.א

7.7.2020

אמרו לי, לא כותבים שירי קינה על חתולה.

גם אם בינינו שרתה אהבה, שש עשרה שנה

מגיל ינקות, פצפונת, קטנטונת נשארת בודדה

את אימך וארבעת אחיך חטפו ממך

נשארת שורטת, חסרת אמונה, באנשי השכונה

את כולנו הזהרת בקולות אזהרה, מהרת

לשלוף כפות קטנות עם ציפורניים חדות

שלא נעז להתקרב ובך לנסות לשלוט.

בכול זאת עם הזמן התרצת לי, לא יכולת

לעמוד בפיתוי צלחת מלאת כול טוב

שלא תמיד התאים לבטנך הצעירה,

שרגילה לינוק חלב אם מפטמה מזמינה

נעשינו חברות במירכאות, את קטנת אמונה

על המשמר עומדת מוכנה, לא תמיד לליטוף מתרצה

בקנאות שמרת על שטח מחייתך

אף חתול לא הוזמן להתלטף

ואני שמרתי עליך, לא הסכמתי שיקצצו את קצה אוזנך

לסימון שאת בעקרותך, לא תלדי ילדים,

לעולם תהי בודדה אבל יפה ושלמה מול המראה

לעתים התגנבת למיטתי וגרגרת בקולי קולות

רצית מעט את חברתי, אך תמיד נשארת השלטת

מוכנה לשלוף ציפורניים, ולנשוך חזק בשיניים

ככה פתאום, בלי שום סיבה הנראית לעין.

חברות טובות היינו צרפת אליך חבר בן זוג,

וכך השלמנו את  הקבוצה.

עם השנים חלית בסרטן.

החילותי לקנות את האוכל הרך כדי שתוכלי לאכול בפה מלא מחלה.

אהבת ללעוס אותו, היית באה בריצה לצלחת האוכל, אכלת בתיאבון רב.

את אכלת והסרטן אכל אותך, לא העלית אפילו גרם שומן, נשאר ממך

רק פרווה מרוחה בריר, ושלד של העצמות, 

ובכול זאת רצית עוד לחיות

אבל כבר לא יכולת להמשיך להיות,

והיום נתת נשמתך לאלוהי החיות

שם אולי תפגשי עם אמך וארבעת אחיך.

אני רק רוצה שתדעי שאהבתי אותך עד סוף רגעיך.