כואב

כואב / שרון נחום

התעוררתי לבוקר עצוב, דמעות מטיילות, חורשות תלמים על פניי, מרטיבות את לחיי ומזכירות לי שאני עוד כאן, בשפל הראשון בחיי. בלילה הכל היה שחור ואפל, ליבי ייחל, נשא תפילה שאקום והשמש תזרח, שהכל ישכח שאדע שרק חלום היה והכל כרגיל, נמשיך בשגרה.

אתה לא תתקשר, אני אכעס. תגיד סליחה, אני אמס וחלומות יישארו חלומות, אבל אתה כאן תמשיך להיות.

גם אם רק בליבי, פחות מוחשי, פחות אמיתי, אך לעיתים, ממש חי, נשיקה על אפי, חיבוק לבבי וחום שנוצרת  בליבי.

וכעת כשהבוקר בצבץ והשמש הופיעה מחייכת, מודיעה על יום חדש שהגיע ואני לא מבינה,  איך זה יכול להיות, עולם כמנהגו נוהג , השמיים תכולים, נקיים מעננים, אנשים הולכים, מחייכים, צוחקים, לאף אחד לא אכפת.

הסכר נפרץ והדמעות פורצות במחול מטורף, תואמות את תיפוף פעימות הלב שביום הזה, מארח אותך – הכאב.

והכאב גודל, תופס נפח, מאיים, רוצה לגרש אותו, לדרוך עליו, לקמט כנייר, לזרוק לפח, הוא פשוט, קשה לי כל כך.

וחושבת, אולי עוד נסיון אחרון, עוצמת שוב את העיניים, אולי נס משמיים, משהו יקרה, אולי אני ישנה עדיין חולמת ותיכף אתעורר אנגב את הזיעה.

פוקחת את עיניי, הזיכרון על שהיה, עדיין כאן, הטלפון מצלצל, ליבי מחסיר פעימה, אולי זה אתה מצלצל להרגיע..   אבל, התבדיתי, הבנתי שלא יעזור לי דבר, בשבילנו כבר מאוחר. סלע ענק חתם את הגולל.

לא התחלה חדשה לא פרק נוסף, לא חיוך לא מבט, הסבר, כעס, פגישה.

רק שיש קר על אדמה חרוכה, מצבה עם אותיות שימך חרוטות.

ואין לי ברירה, זה הפך אמיתי, מוחשי, אצטרך ללמוד עם הכאב הזה לחיות.

בלילות קשים את הכר להרטיב ובימים לחפש מחשבות אחרות.

שלום, אבא!

©כל הזכויות שמורות למחבר.