איתך לעד!/ שרון נחום
אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד. זה מה שתמיד חשבתי והתכוונתי, אך היא לצערי חשבה אחרת.
"תבטיח לי שתמיד נהיה יחד", הייתה כורכת את זרועותיה סביבי ודורשת את הבטחתי כששפתיה החושניות היו מקיפות את פניי בנשיקות קטנות ומתוקות. תמיד ניסיתי להתחמק מהבטחה, הרי תמיד לימדו אותי שהבטחה היא הבטחה והבטחות מקיימים וזה לא שלא רציתי להיות איתה, הו הו כמה שרציתי, אבל גם זכרתי את מאיר החבר שלי שהחליף חברות כמו גרביים, הוא לא היסס להבטיח הבטחות ככל שנדרש וברגע ההבטחה באמת התכוון לזה, כך לפחות אמר לי ותמיד תרץ "החיים דינאמיים, מה שנכון היום לא בהכרח יהיה נכון גם מחר". רציתי להיות הוגן איתה לכל מקרה שלא יקרה ולא למלא את חיינו בהבטחות שלא בטוח שאוכל לקיים, אז הייתי מוצא משפטים אחרים שיספקו את בקשתה. "אני מאוד רוצה להיות איתך", אמרתי והיא הייתה ממשיכה להקיף את פניי בנשיקות, רק שהפעם ביתר מרץ כאישור שאהבה את מה שאמרתי.
היא מילאה את חיי במהירות שלא הצלחתי להבין איך זה קרה. כל יום היה מתחיל במחשבה עליה ומסתיים כך. כל הצהרותיי שיש לי גם חברים ועיסוקים של "בנים" התאדו במשך הזמן, זמן קצר מאוד. גם מאיר חברי וסיפורי התפארת התאדו, אבל לא היה אכפת לי, היא הייתה כל עולמי.
הייתי חייב להתחיל את היום במשרד עם שיחת טלפון אליה גם אם בילתה את הלילה במיטתי, לא יכולתי להתרכז במשימות שהוטלו עליי ורק חשבתי ודמיינתי את הרגע שאהיה איתה כבר, אסניף את שיערה הרך.. "הוואי", דיווחה לי בקריצה כששאלתי לזהות הריח המשכר שבשערותיה. למדתי להכיר כל חלק בגופה, כל עוויה בפניה, כל תנועה ומשמעותה והתאהבתי בכל אחת מהן. אהבתי את כריות אצבעותיה שלחצו את ידיי כשהייתה מגורה, זה היה הרמז שאשא אותה למיטה. בכל יום עם סיום פגישתנו הפתעתי אותה במתנה. לעיתים היה זה שיר שכתבתי לה, בגד חדש ולעיתים תכשיט יקר. נהניתי לצפות בהתפרצויות האושר שלה מכל מתנה. היא ממש חיכתה להן כמו ילדה קטנה ואני שיכולתי להרשות לעצמי כל זאת והרבה יותר התמוגגתי שאני הוא זה הגורם לה אושר ושמחת חיים.
ביום השנה להכרותינו, הצעתי לה נישואין, לאחר בילוי ארוטי במיוחד במיטת הקינג סייז שלי עוד בטרם התאוששה והחזירה נשימתה, הושטתי לה את הקופסה הקטנה המהודרת עם טבעת היהלום שזרקה נצנוצי אור לכל עבר. נשימתה נעתקה אך כעבור מספר שניות היא קיפצה על המיטה כילדה בת חמש והאישור הגיע בצורת המילים" יששששששששששש יששששששששש יששששששששששש!!!! או.. אז הבטחתי לה שתמיד נהיה יחד.
נישאנו ברוב פאר והדר כשמשפחותינו עומדים לצידינו ומסביבנו החברים שרובם התאדו במהלך השנה המאושרת בחיי.
שנה לאחר מכן ליוויתי אותה לחדר הלידה, אחזתי בידה עם כל צרחה שבקעה מפיה. עיסיתי את גבה במרווח שבין הצירים ומחיתי זיעתה במגבונים לחים עד שהגיח לעולם עוללינו. כבר מרגע לידתו הוא נראה לי מוכר, כאילו הכרתי אותו מאז ומתמיד.
עברה עלינו שנה מדהימה. טיילנו מסביב לעולם כשיותם מלווה אותנו לכל מקום. הוא היה ילד נוח. לא צווחן במיוחד, ישן טוב בלילות ומתענג מכל דבר שראה, ממש כמו אימו.
מהר מאוד נאלצנו לחזור לשגרה. עסקיי שיוועו לניהול רציף ותקין וגם אני קצת הרגשתי מחסור בסיפוק שקיבלתי מעסקאות הנדל"ן נושאות הפרי שתמיד היו באמתחתי.
הקפדתי לחזור בשעות סבירות כדי לבלות עם אשתי ובננו.
גם כעת, התחלתי את יום עבודתי במשרד עם שיחת טלפון אליה ורק לאחר מוואאאאה ארוך, יכולתי להמשיך את יומי.
גם כשנהניתי כל כך בעבודתי, חשבתי לעצמי, אח! אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד.
אחר הצהריים אחד כשחזרתי עם עגילי איזמרגד מתנה להריון החדש עליו סיפרה לי ערב קודם, קידם את פני יותם, כשהוא מוותר על בוב הבנאי שהיה הסלבס התורן שלו, הוא ניתר לזרועותיי, כורך את ירכיו השמנמנות סביב מותניי.
"איפה אמא?", שאלתי כשאני מתחכך בלחייו האדומות.
"אמא.. טהטה עם מר"
ידעתי שטהטה זה מיטה ונבהלתי, הייתכן שאהובתי חולה.. לא מרגישה טוב.. בחילות. .. ההריון, משהו לא בסדר.. מחשבותיי התרוצצו.
הנחתי את יותם על הספה והלכתי לכיון החדר שדלתו הייתה נעולה.
ליבי ניבא רעות, לא הבנתי בדיוק למה, אך חששתי לפתוח את הדלת. ביד רועדת לחצתי על הידית. לא יכולתי להסיט את מבטי, לפתע במספר שניות התחברו לי כל מיני קטעים לא מובנים בחיינו, כמו פאזל בערוץ הופ שמתחבר פיסה לפיסה ויוצר תמונה שלמה, כך קרה לי בדיוק בשניות הללו בהם עמדתי קפוא, עדיין אוחז בדלת חדר השינה שלנו. כשהמתלהבת שלי שרועה על המצעים החדשים 100% כותנה שאימי שלחה לחג. ירכיה הלבנות פשוקות ובניהן מככב ישבנו השחום של מאיר, חברי היקר.
המעיים שלי התערבלו.
כריות אצבעותיה שלחצו תמיד את ידיי היו עתה לוחצות את ישבנו של מאיר עמוק עמוק לתוכה כשכל לחיצה סוחטת ממנה עוד שאגת עונג. אך היא לא
הרפתה ולחצה אותו עוד ועוד והמוזר הוא שכל מה שיכולתי לחשוב באותו רגע זה שוודאי יש לו זין קטן שלא מצליח לענג אותה והיא נאלצת לדחוק אותו יותר ויותר עמוק. לרגע הזוי ובלתי נתפס, הרגשתי עם זה טוב. אך הרגע חלף מיד כששניהם גנחו בצורה מטורפת. לא יכולתי לעמוד שם יותר, רצתי לסלון ליותם, משווע להינחם בזרועותיו, אך שניה לפני כן עצרתי, מביט לעברו ופיסת הפאזל האחרונה התחברה לי.
הבטתי בפניו הקטנות, בעיניו הירוקות, קטנות, הקרובות אחת לשניה שלא תאמו את עיניי ולא את עיניי המתלהבת וידעתי! ידעתי שהוא בנו של מאיר, אלו היו עיניו של מאיר וכבר בעת לידתו של יותם ידעתי שהוא נראה לי מוכר..
בבת אחת הרגשתי שחיי נכבו, שאין בהם טעם יותר.
ברגליים כושלות עליתי לעליית הגג, הוצאת מהשידה את האקדח שהיה שמור בו במשך שנים רבות, טענתי את אותו וירדתי לעבר חדר השינה.
המתלהבת הייתה שרועה כשעל פניה חיוך טיפשי ומאיר עישן לצידה כשטבעות עשן הסיגריה אופפות את דמותו.
הם הבחינו בי בבעתה.
לא הוציאו מפיהם מילה.
עצמתי את עיניי ולחצתי על ההדק, לחיצה אחת היישר אל מרכז מיצחה. מאיר צרח וברח לפינת החדר כשאיברו המדולדל מתנוענע ברישול בין ברכיו הכושלות מפחד. אך אני לא רציתי את מאיר.
התקרבתי לאשתי היקרה, כיוונתי את האקדח למרכז מצחי, עוצם את עייני ומחשבתי האחרונה הייתה, אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד ובאין ברירה אתפשר על מקום אחד איתה.. לבד!
© כל הזכויות שמורות לשרון נחום.
