עפיפון

יום שישי כ"א תשרי תשס"ז

עפיפון

תום המלחמה לאחר הפצצה כבדה ועיר חרוכה, דני, בן בלי בית ניצב ומביט לאחור בעיניים אדומות וזולגות. הוא פוקד לעצמו בדממה רועמת ובנחישות לא מוכרת: " לא להביט לאחור! קדימה, אל קצה צוק הסלע המשקיף אל הים- רק אני ועפיפוני"!

שעת בין הערביים, השמיים קודרים ומכוסים עננים בשחור ואפור, מאיימים לשטוף את הארץ הזועקת. בין שמיים למים שוצפים וקוצפים הגלים, רועשים וגועשים ומכים בזעם מתגבר את צוק הסלע.

מאות מטרים מעל פני הים נמצא קצה הצוק ודני יושב בראשו כה קטן וחשוף. בשקט ושלווה הוא מחבק את העפיפון שקנה לו אבא במתנה ליום הולדתו. לפני המלחמה הם נהגו לבוא אל קצה הצוק ביחד ולתמרן בעפיפון. דני מתגעגע מאוד אל אבא ומתמלא צער על מעט הזמן שבילו ביחד. למרות שהחליט להשאיר את הכול מאחור- את אבא הוא לוקח איתו לכול מקום.

"מזג אויר מצוין להעפה", מלמל בעת ששחרר את החוט המקשר בינו לבין העפיפון. דני נסוג מעט לאחור ובתנופה קלה לפנים שלח אותו אל המרום. הוא טס למעלה ונבלם, מתהפך למטה ושוב ונבלם, מנסה לימין ומנסה אל השמאל ושוב נבלם, מנסה סביב עצמו אך ללא הצלחה. כל כולו מתאמץ להינתק מן החוט הקושר כשהוא מנסה לנצל את זרמי האוויר לטובתו, אך ללא הצלחה. הוא כל כך רוצה לממש את יכולותיו במרחב ללא שום הגבל, הרי לכך הוא נועד- לתעופה. דני הרגיש  ברצון חברו הטוב ומאוד רוצה להתיר לו את החירות שהוא מבקש, אך הוא קצת פוחד להישאר לבד ללא חבר וללא אבא.

לפתע קרן שמש קטנה הסתננה דרך סדק שבקעה בשמיים הקודרים.דני כל כך התרגש שהרפה את ידו מן החוט הקושרבחיוך גדול .