והיה

נגע בידה הדקה. לא סרבה. לא היתה בה תנועה. נשמטה כפה לתוכו.

נטל את ידה בידו ומשך אותה לכוונו. לאט, כמו תיבת תווים מסודרת. לאט לאט חצתה את הגדר, עברה את הגבול. נפרדה מן המציאות, מהתאריך, מהשעה והיתה רק היא עצמה. ערפל בהיר ורך. לא על פי שמה, ללא דף קורות החיים שהוצפן ואופסן, ללא המחר, ללא העבר. עד כאן.

כמו צמר גפן צבעוני מתוק. הכל נימוח. נוגע לא נוגע.

ידה הדקה בידו וצבע עורה השתנה. מצח, לחיים...בעיקר. כמו נעלמה העטיפה, התקלפה, נשרה והתעופפה בשקט, בשיא העדינות בתוך החדר לכיוון החלון בתנודות מלאכיות שטות, מרחפות כמו רקמת משי יקרה, לא צבועה, טבעית, בהירה בהירה, שקופה. עד שלרגע הצמידה עפעפיים ופקחה, נעלמה כבר העטיפה, שעם נוגעה במשקוף החלון עשוי עץ האיצה מעופה ופרחה.

ליטף את ידה וקרב את גופה לאט, טיפה טיפה נמדד המרחק הנמחק במשורה. לא היה צריך עוד לדבר, כשהיתה ידו בידה.

נטלה את גופו החזק בליבה וכך, בעוצמה שבתוכה, חיבקה וחיבקה אל נפשה ומילאה את הריק שנוצר, הריק שציפה וחיכה. עד כמה!

האיש לרגע איבד את כיוונו. ידה אינה בידו. שכח, בעצם, מה היה רצונו ומה היתה כוונתו ולאן רצה להוליך את הכף הקטנה, שהיתה בכפו. מחשבתו נמחקה וידע שהמשכוכית, שנשא בראש,  זייפה בבילבול את הצליל הראשון ומהו המפתח הפותח את הקונצרט ואיך יוביל באין שביל ...הכל בראשית ותוהו, שקט פורץ ושורף.

פרטה אצבעותיה למדוד את שטחו, את רוחבו ואורכו

ולא יכלו עוד לשאת את המרחק הדק שעדיין נותר בין נישמתו לנישמתה

והיה כאדם והיתה כחוה.