קיפאון

אני לא בטוחה שאני מרגישה את הלחיים. מנסה להתמקד בקו המתאר של פני, להרגיש את העור הדק של לחיי. איני בטוחה שמצליחה לצייר נכון. אני מצליחה להרים את כפות ידיי. הן כבדות. מניחה אותן פרושות על לחיי. הלחיים קפואות, אולי האצבעות.

הרגליים ממשיכות. מושכת אותן מנעיצתן העמוקה בשלג. מושכת רגל אחת, מרימה, מרגישה כבסרט המוקרן בהילוך איטי, מכופפת ברך, מושיטה קדימה, מניחה שוב על השלג. מושכת רגל שנייה, מרימה, מרגישה כבסרט המוקרן בהילוך איטי, מכופפת ברך, מושיטה קדימה, מניחה שוב על השלג. הצלחתי לבצע צעד מלא. מכופפת עצמי ובודקת את הברכיים.

נזכרת בפינוקיו.

נושמת לתוכי במאמץ מכוון אוויר קר. כוחות רעננים חודרים לכל חור אפשרי. אני מזדקפת. נדמה לי שאפילו מחייכת. פתאום יש לי רגע של ערנות ואני מביטה על זרועותיי. סחבות תלויים עלי. שרוולי השמלה קרועים ומוכתמים בבוץ, בוץ שהתקשה על הבד.

אין בי מחשבות רק מעשים. כל פעילות גופנית מפורקת לחלקיקי שלבים של עשייה.

פתאום הבנתי, פעם ראשונה בחיי, חוויתי את המשמעות האמיתית והעמוקה של – דבר אינו מובן מאליו.

ברגע של הרפייה התפניתי ללקק את שפתיי. טעמן של טיפות דם נספג בלשוני. בלעתי את הטיפות. חשתי עצמי משתנקת מצמא. ניסיתי לבלוע ולהירטב עוד יותר מטיפות הדם שהתאמצתי למצוץ עוד ועוד משפתיי. הלשון נשרטה מהשפתיים הדוקרות, מהעור היבש והבקוע.

בהיסח הדעת הרמתי בקושי את ידי השמאלית והסטתי שערי המדובלל מפני.

יותר איני זוכרת.

התקפלתי כרקדנית מוכשרת, כגוף ללא עצמות, אל השלג הלבן, מטביעה את חותם גופי כתבנית ליציקה.

צלילי פעמונים, פעמוני רוח מכל מיני סוגים, קונצרט שנשמע כמוסיקה בכנסייה, כצלילי עוגב, חמת חלילים. צרחה. בלימה. מישהו בלם בהפתעה.

איש גילה אותי כחבילה שנשכחה בשלג הלבן, היכן שהיה פעם יער מוריק. פתותי שלג כבר הספיקו לכסות את גופי הארוך כשמיכת תחרה מחוררת.

האיש נעמד משותק ליד הגוש שהיה מונח על מצע השלג.

האיש התכופף לאט ובזהירות והרים בידיו את הגוש. בכל כוחו מחץ אותי אל גופו החם. עברו דקות ארוכות, ואולי רגע אחד. ליבו הלם בחרדה. הוא נשף על פנַי באדי פיו וקרב פניו הגדולות לפני. הניח לחיו על לחי ימין שלי ואחר כך על שמאל.

גוף איש זר היה צמוד לגופי, עוטף ולא משאיר פיסה חשופה לקור. יד אחת שלו מלטפת את גבי ושנייה מסובכת ונקלעת בשֵֹערי הפרוע. לא העזתי להניע את עיניי הפקוחות. גופי שהפשיר, הדגיש את מבטן הקפוא של עיניים גדולות וחומות.

"עד לאן היית צריכה להרחיק?" שאל, "עד לאן?"

אני כאן.