זכרון ממלחמה

יצאתי מהעבודה, עמדתי בתחנה ולראשונה בחיי עצרתי טרמפים, רק להגיע מהר הביתה, להספיק להכין לו אוכל.
אני מגיעה הביתה ולאחר כרבע שעה, דפיקה בדלת,

השכנה באה לקרוא לי,
יוסי בטלפון, עליתי את שלוש הקומות בדילוגים מהירים,לקחתי את הטלפון ביד ושמעתי את קולו: אמא זה אני, ואני בסדר,
ערכו הגרלה וזכיתי לצאת ראשון, מביא המון כביסה גם של חברים ותכיני הרבה אוכל,מת מרעב וגם עוגיות לקחת איתי.הלב שלי דפק כמו שעון מהתרגשות
כעבור כמה שעות שנראו כנצח הוא הגיע,

כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו נגלה לפני, שעה ארוכה חיבקתי ונישקתי אותו,,נשמתי, הרחתי ,בקושי האמנתי
לא יכולתי להפסיק,רק להרגיש אותו חי .
בעזרתה של אמא שלי עשינו מרתון בישולים ואפיה כדי שיקח איתו לחברים שנשארו.כל הכביסה היתה נקייה ומקופלת בתרמיל שלו, מלאי של עוגות עוגיות וחטיפים בתיק נוסף,,

הוא נסע , והדאגות המשיכו לקנן בתוכי.
לאחר כשבועיים, לקראת סוף המלחמה ,

חברו הטוב והבן של השכנים, בועז נהרג.

ואז הבן הקטן שלי אומר לי: אמא,

נכון שאת התפללת שיוסי יחזור
נכון,עניתי,אני בטוח שגם אמא של בועז התפללה וביקשה שבועז יחזור,אז למה הוא לא חוזר? למה התפילה שלה לא נענתה - איך תסבירי לילד בן ארבע? למה? מה? ואיך?