המבט הזה

רצפה בוהקת מי הדלי 
כבר אינם מרעישים
הם לא בשימוש יומי
המגב הפסיק לנוע
נותר תלוי על קולב

הרגעים שלא ישובו
מותירים געגועים לאותם שנים
לרעשים לקולות לצעקות לצווחות
לחוסר המנוחה לפעילות הענפה
לחיוך שנותר בסוף היום ונמרח

ואז בא השקט הגוזלים עוזבים
את הקן החם המחשבות צפות
השקט מטריף הדלת שותקת
הנוף שומם ורק גלי הים שוצפים
מחרישים בתוך השקט כמו המזגן

כשהפעמון מצלצל
השמחה שוב חוגגת
הנכדים פורצים לדפנות הלב
הקירות חוגגים הסירים מרעישים
והאנדרלין עולה חוגג רגע של הנאה
שלא ייגמר לעולם

כל הזכויות שמורות / ויקי שטמר