אתמול ראיתי אותה מנסה לחצות את כביש חייה במעבר החציה השכונתי. 'רק על הקווים', היא בוודאי מלמלה לעצמה בקול שאיש אינו שומע. אבל היא דרכה רק על הקווים השחורים שבין הפסים הרחבים הלבנים, הבוהקים, שאך ערב לפני נצבעו, כאילו במיוחד עבורה.
במיוחד עבורה המכוניות עצרו. ממש לקראתה. אדום התחלף בירוק והכתום האיץ בשניהם, אך איש מהנהגים לא העז לצפור לה, ובוודאי לא להאיץ בה. היא לא התייחסה לצבעים המתחלפים ושקדה על צעדיה המדודים היטב בין הפסים הלבנים. שיערה הדליל והלבן התפזר ברוח החולמנית לרסיסי זיכרונות אבודים. חלומות סתורֵי עבר הסתתרו עד חרדה בין קמטי פניה הנבולים. 'רק על הקווים', עוד הדהד מבין תווי הקמטים החרושים טרגדיות במרחב רב של שתיקות מאופיינות. שתיקות של פחד. של חולשה. של רגעים מזמן של פעם. של עבר רחוק שאינו מרוחק מן ההווה שלה, ורק הפרח הנבול למחצה שעל חולצתה הדהויה הראה נקודות אדומות של חיים.
נקודות אדומות של חיים. חיים מאדימים זוחלים בין הפסים השחורים. היא עשתה צעד נוסף של בריחה מן העבר אל עתיד זיכרונותיה. החצאית הסתירה את רגליה. היא ניסתה לאחוז בשוליה ולמשוך אותם לאחור. שקית הניילון המרופטת שאחזה בידה הפריעה לה להדק את החצאית לאחור. היא תחבה אותה בין שפתיה שנבלעו אל תוך פיה, כי שיניים לא היו לה ואז מתחה את חצאיתה. תחושה רפויה של ניצחון בצבצה והבליטה את הקמטים. ושוב חיוך, ספק נינוח ספק בלתי מובן גם לה, עיטר את שפתיה החתומות, כאשר הצליחה לראות את נעליה המרופטות, שהצעידו אותה אל הפסיעה הבאה.
אל הפסיעה הבאה היא לא התרחשה. גוף מחוק מתנועות. עיניה הסדוקות התפצלו בין עבר זועק לבין הווה אילם. אישה בלי שם. איש לא ידע מהו שמה, אך כולם ידעו שיש לה שם. כי "לכל איש יש שם". ויד. וזיכרון. אז החלטתי לכנות אותה 'זלדה'. משהו בתנועותיה הממוסגרות בתפזורת גרם לי לרצות לקרוא את שירת חייה. היא עשתה עוד פסיעה אל הפס השחור הבא. הניפה יד אל ראשה וגרדה בניצחון עוד זיכרון עמום. עיניה ניעורו מן הדממה שלבשו באדיקות וחיוך אלמוני פשט על לֵחיֵי הפנים הרזות, שחרגו מכל גבול הגיוני.
גבול הגיוני שנפרץ כמו לרוח החולָה. השקט שנחרד התפצל בדממה אל הילדה שבה והיא הניפה רגל אחת לאוויר השומם ובשתי כפות קטנות אחזה בשובלי הילדות של חצאיתה וקיפצה, כאילו נטולת סרבול היתה, על רגלה השניה, השנויה בין עבר להוה, אל עבר עוד פס שחור, שחבק בתדהמה פיסות קטנות של חיים שזופי שגעון. ניתרה ורגלה הדקיקה בגדה בגופה הרעב, שניזון אך משאריות שדופות של שפיות. חצאיתה הפילה אותה אל להט הפס ופניה לא אמרו מאום.
לא אמרו מאום גם ידיה, שערסלו בחובן את קצבת מותה על פס הזכרונות השחור. פניה תמו בעיניים בוהות. מתות וחיות כאחת. חצאיתה כיסתה את ערוות זכרונותיה הקמלים ורק הפרח הדהוי שעל חולצתה, עוד פִּרפר ודמו צבע את עיניי באדום.
צבע את עיניי באדום ופניה לא אמרו מאום, חרגו מכל גבול הגיוני. אל הפסיעה הבאה, נקודות אדומות של חיים, נצבעו כאילו במיוחד עבורה.
