כאוס

לפני שאתם קוראים:

יצאתי לטיול שנתי בן 3 ימים ויש לי 3 כלבים.

כאוס:

הייתי ישרה ויציבה

וחזרתי חזרה,

פותחת את הדלת וכאוס מחכה.

יושב על כיסא ושותה קפה.

בן בית אמיתי.

עם מסכה שחורה וגוף מעוות,

הוא אומר ברוכה הבאה,

התגעגעתי נורא.

שלושה ימי חסד זה מה שהיה.

אבל חזרתי חזרה.

את כאוס רק אני רואה.

היחידה שקיבלה את מתנת הראייה.

שלושה ימים זה מה שביקשתי.

ללכת הייתה הטעות הראשונה

לחזור הייתה השנייה.

כאוס כועס,

לרגע עזבתי והייתי שמחה.

הוא מאיים לקרוא לחוסר תקווה.

לא עוברות שלוש שניות.

צלצול פעמון, ושקט.

דפיקה,

ושקט.

נפתחת הדלת מעצמה,

וכל כך הרבה חברים של כאוס הגיעו לחגיגה.

ולכאב אין מקום אז הוא התיישב לי על הלב.

ודאגה התעצלה אז היא נחה במחשבה.

אני קמה.

רוצה ללכת,

אבל שלוש זוגות עיניים נתלות בי.

אל תעזבי,

בזכותך אנחנו שורדים.

אם לא את אז מי?

אז אני מתיישבת חזרה,

כי הכל אני אקריב למענם,

גם את עצמי.

הזמנתי גם את אכזבה,

היא הרגישה בודדה.

וביחד אנחנו רואים טלוויזיה,

ומקווים לצאת יום אחד.

 כי יום אחד,

אני אצא מהבית,

ואשאיר את כל הצרות שלי,

במה שפעם קראתי לו הבית שלי.

היום,

הוא הבית לצרות שלי.