מגפיים שחורים

קיפצתי לי בקלילות בשעת בוקר מוקדמת בשביל בפאתי השדה. התבקשתי על ידי אבי לשמור על צידי הדרך, ולהזהירו למקרה שיגיע הקלגס הגרמני שנהג לפלוש לעיירה השלווה לתפוס חפים מפשע ולהתעלל בהם עד מוות.

המשכתי להלך הלאה בשביל ,כשלפתע קלטה אוזני קולות מוזרים

ומשונים מבין השיחים.

בחשש מה ניסית להתקרב ולהקשיב, אך לא יכולתי להתאפק, הסטתי את ענפי העץ. עיני קפאו במקומן. אחת מפרות המשק של האיכר הקרוב אלינו שכבה לה, מתפתלת וממליטה.

הבחנתי בראשו המרופט משהו של הרך הנולד. עמדתי כמהופנט, ולא יכולתי להתיק את עיני מהמראה, מעולם לא נוכחתי בלידה של יצור כלשהו.

הייתי ילד עירוני. הגעתי לכפר הזה יחד עם הורי ואחותי הקטנה כשנסנו על נפשנו מבין גדרות הגטו ונמלטנו לביתה של איכרה מכרה .היא אספה אותנו והסתירה את כולנו בעליית גג קטנה, ספק שוכבים, ספק ישובים. יצאנו רק לעתים רחוקות ליישר אברים קפואים.

היה זה אחד מתפקידי " לארוב" בצד הדרך- ולהזהיר מפני אנשים לא רצויים אשר חדרו לכפר, מלשינים למיניהם שחיפשו מסתתרים כמונו . גזר הדין היה כמובן מוות לכולם.

רגליו הקדמיות של העגל כבר בצבצו, ואחריהן הראש. זו נראתה לי התקדמות טבעית. הפרה המשיכה ללחוץ, ואני רתוק למראה, לא זז. שק הנוזלים שבו היה עטוף בקע, והעגל הטרי נפלט מרחמה כשהוא עטוף במין מעטפת נוזלית, מכוסה בנוזלי שליית האם.

הוא ניסה להזדקף ללא הצלחה, אך לבסוף הצליח בכוחות עצמו לצעוד כמה צעדים.

זה היה הטבע בהתגלמותו, מלא אהבה, רוך והמשכיות .

הפרה החלה לטפל בעגל, מלקקת ומנקה אותו .

ממד הזמן נעלם מעיני, איני יודע כמה זמן חלף, ופתאום התעשתי, מבוהל לעצם המחשבה כי נטשתי את משמרתי. סרחתי, לא עמדתי בהבטחתי . מבוהל כולי ניתקתי עיני מהמראה הסוראליסטי של הנוף כולו, הפרה והעגל הרך, והתחלתי לרוץ לעבר הכפר.

הרגשה מבשרת רעות החלה לחלחל בי, אצתי בדרך לא דרך מבועת כולי בחזרה. כשהתקרבתי לקצה החורש הסבוך קלטתי קולות הכאה קצובים של מקוש. קרבתי אט אט והצצתי.

עיני פגשו בעיניו האדומות כדם של אבי, מביט בי במבט כאוב, משונה, פניו שטופות דם ומדממות, חולצתו קרועה, וידיו זבות הדם אחזו במקוש המכוסה בוץ סמיך ושחור.

בנגיעות אחרונות החליק את פני השטח עם המקוש וכיסה את הבור . ללא מילים נגשתי ועזרתי לו לכסות את הקבר הטרי בענפי וזרדי העצים שמסביב פנינו לעבר פינת המסתור שלנו, כשאבי אוחז זוג מגפיים גבוהים , שחורים בידיו הפצועות.

עד יום מותו מהתקף לב פתאומי בגיל שבעים, לא יספנו להזכיר את האירוע.

********

צופר המכונית של רעייתי החזיר אותי להווה. עמדנו לצאת לארוחת ערב.

לפני שמשכתי את חוט המנורה לכבוי האור במרתף, כיסיתי את הקופסא בה נחו המגפיים השחורות, ולידם שלשה טלאים צהובים, של אחותי, וגם של הורי ז"ל.

את הטלאי שלי מסגרתי במסגרת קטנה, ומעליה מנורת תמיד קטנה, תלויה בפינת חדר המגורים הגדול.

ניצלנו, מעולם לא היו לנו המגפיים לשימוש, לא נתפסנו. שמרנו אותם כחלק התלבושת הסוואה והטעייה באם ניאלץ לצאת מהמחבוא ,לברוח ולהחליף זהות.

עליתי במדרגות לחדר המגורים, ונעלתי שוב במוחי את זיכרון הילדות המיוחד שחוויתי בגיל עשר בשדות עיירת ילדותי, אוקראינה שלהי 1944 , המאה שעברה.

סיפור אמיתי שמסופר ע"י קרוב משפחתי  [בגיל 80 בקרוב היום, מרגיש ונראה חצי מגילו..]הרפתקאות חייו מתועדות ב"קרן ספילברג" להנצחת השואה.