בהתחלה זה היה מלא אהבה. נקודות הָזוּיוֹת של אושר ניסו לחדור מבעד לחלון האפשרויות ונדמה היה, שאפילו השמש מחשבת לחייך אל חיי. נתתי יד לאותן הזיות והנחתי להן להוביל את החלום אל ערוגות, אשר פריחות של תקווה היו שתולות בן למכביר. פסעתי רק בשבילים המותרים. לא רציתי לרמוס את מה שנקרא 'העתיד שלי' וחבקתי את המציאות על הטוב והקשה שבה, אך לעתים קרובות, אותן קרני שמש פסחו מעל לאותו חלון, עד אשר הצליחו לחשוף אותי אל מערכת יחסים נכה של נישואין קודרים, במצב בינוני עד קשה. חיוכים הפכו לפנים זועפים של גשם. מבטים אוהבים לבשו את מדי הסגריר. נטולי מבע. מקובעים במסגרת קרה. עשירי עוני ודלי שמחה.
הייתי גבר שהחל את דרכו מנקודת פתיחה מוצלחת: אישה, עבודה, ילדים, דירה ורכוש. פעיל מאוד במינהל הקהילתי בשכונה ובבית ספרם של הילדים. מעבר לשעות עבודתי, הייתי אבא מכור לילדיי. המצב הכלכלי לא אפשר יציאה לתיאטרון או לקולנוע והיה לי את כל הזמן להשקיע בילדים שלי. בילינו יחד שעות בשיחות הכוונה וייעוץ, והייתי שותף פעיל ללבטיהם ולמשחקיהם. בשבתות יצאנו לטיולים בהרים ובכל פינת טבע אפשרית. התנהלנו יחדיו בין שובבות ורצינות. קראנו וכתבנו בשיתוף, ובהשראתם אף הוצאתי לאור כמה ספרי ילדים.
שנים עשיתי את המסלול הזה, של יציאה בבוקר לעבודה וחזרה הביתה לעת ערב, הישר אל צהלתם של ילדיי. ניסיתי להתגבר על הוויכוחים התכופים ועל המריבות עם גרושתי, אולם אלו היו לחלק בלתי נפרד מהתנהגותה, מרגע שהתעוררה ועד שקיעת צעקותיה בדמי המיטה שלנו, שהקרירות הייתה למצעיה ולכיסויה. רציתי לשמור על המסגרת הקיימת, למען ילדיי, אך אחרי ניסיונות כושלים של טיפולים זוגיים, אפילו הילדים הבינו שאין מנוס מפרידה. פרידה קשה וכואבת הן לילדים, על אף הבנתם את הנושא והן לי. אני בטוח שגם עבורה זו הייתה מכה שהיא לא ציפתה לה. חמוש בכמה שקיות עם בגדיי בלבד ובלב מדמם את בכיי, על פי בקשתם של הילדים, עזבתי עם שחר, בטרם התעוררו הם אל המציאות הכואבת שלהם.
זה היה בערב שלפני סוף שעון הקיץ. משבי רוח בודדים וזנוחים ניסו לתפוס את מקומה של השמש, אשר מיהרה לאסוף את קרני גאוותה ונרדמה בתחתית הים. אור כוכב נחת על פריחת עץ הלימונים, ששלח את ריחו לחדור מבעד לתריסי חלון חדרי, וירח מלא אסף את נדודיי מן השגרה, ממנה נמלטתי בשארית שפיותי. שגרה, בה קיבעתי את מיניותי כ"סטרייט למהדרין", כאשר בתוכי ידעתי, שהדרך הישרה עבורי, היא זו שמעבר לנורמה המקובלת בחברה, אך לא ידעתי, שגם בחברה אליה שייכתי את עצמי, לא אמצא נחמה.
אחרי חמש עשרה שנות נישואי כישלון, שלא הבשילו לכדי הבנה בזוגיות, ביקשתי לשוב ולממש את החלק השני של נטיותיי ובערב ההוא, עם ריח פריחת הלימונים, הדלקתי את המחשב ונכנסתי לכל צ'אט אפשרי. לכל חדר, בו הייתי יכול למצוא זרועות של גבר, להתנחם בין שריריו ולהותיר על כתפיו כמה דמעות רטובות, שעדיין לא פילסו שבילי התפרצות וזרימה.
מצאתי כמה מתנדבים מתלהבים, אך הם לא מילאו את החלל החסר. הצורך הפיזי במגע של רוך הצטמצם. נמוג. חוסל. השפעת השנים קיננה בוורידיי. כמו מכור הייתי. חשתי שאני חייב משהו שונה. לא שיגרתי. אקט מלא בתהפוכות, שממיס את הנפש ומביא אותה לשיאי התרגשות ולחוויות מיְקום אחר. הרגשתי שאני צריך מישהו חזק מאוד בסביבתי. גבר במלוא מובן הגבריות, איתו אוכל להתמוסס אל מחוזות, אותם לא ידעתי שנים.
הענקתי ליצריי את חופש הגלישה באתרים השונים. דפדפתי בעומק החיים האחרים ושקעתי אל התמונות מכל זווית אפשרית. התחושה שלי הייתה, שאני עוסק ברומה של חרמנות. עד לשלב הזה של חיי, לא עלתה בהזיותיי האפשרות, שקיימת בעולמנו מערכת כזו של יחסים, המושתתת על טוהר ההבנות. הבועה בה חייתי, צמצמה את "הנאותיי" וקיבעה אותי ברובע הממוסגר והגדור של נישואין, בית, ילדים ועבודה. נבהלתי מעוצמת הבערות בה הייתי שקוע, אך לא הרשיתי לעצמי לשבת ולבכות על חלב, כי מה שנשפך מאותו הרגע בו גיליתי עולם חדש, זה הריר שלי, אשר הוביל אותי אל הסמטאות הקסומות שטרם הכרתי.
