שלט-רחוק ו \ הנבחר

   קולו של שלמה ארצי רחוק ומלטף. ה - CD חוזר על עצמו שוב ושוב באופן אקראי.

   רינג-רינג! מקיץ בבהלה, מנסה להיזכר היכן אני, מה השעה, ובכלל מה התאריך.

   רינג-רינג! "הלו? כן?", ליהי על הקו. אני רואה את עיניה החומות ותלתליה השחורים בעיני רוחי. געגועים למגע עורה הרך והחמים שוטפים אותי. 

   "מתי אתה כבר חוזר הביתה?!", קולה קצר-הרוח הפיג את החזיון כלא היה.  

   "בקרוב. לא יודע בדיוק. מה נשמע אצלך?", ניסיתי להשמע סמפטי ככל יכולתי.  

   "מה זה בקרוב?", ריח סכנה עלה באפי, היא יודעת לא לשאול שאלות, משהו בטח קרה!  

   "קרה משהו!?!", שאלתי-קבעתי.  

   "לא שום דבר. הכל בסדר...", תשובתה נשמעה מהוססת מדי.  

   "אל תשקרי לי!", שמעתי את עצמי נובח, כנגד שיקול דעתי.

   "לא רציתי לדבר על זה בטלפון, מתי אתה חוזר כבר?!",קולה נשמע חנוק מן העבר השני. 

   "מה קרה? את יכולה לספר לי.", ניסיתי לגייס את כל הרוך שבעולם לעזרתי, וקיללתי את עצמי על חוסר הרגישות.

   "אני... המממ... בהריון..." הוטלה הפצצה לחיקי.

   של מי הילד..., הצלחתי לעצור את השאלה המ...[משונה] על קצה לשוני ובמקום זה אמרתי , "איזה יופי! נפלא! כמה שבועות?"  

   "שתים-עשרה וחצי שבועות פחות או יותר, אז אתה לא כועס?", נשמעה השאלה בהיסוס. 

   לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה, נזכר בלילה האחרון שלנו יחד, שכרון חושים קסום שיצר חיים חדשים.

   ראיתי בעיני רוחי את זרעי מתפרץ בנחשולי תאווה. מערים על כל המחסומים, שניסינו להערים בדרכו. כיצד אותו זרע נבחר מצליח לשייט, בעזרת אחיו ואחיותיו הדוחפים מאחור, מטפס, רומס ודורך על אלה שניסו וכשלו לפניו. זוחל במנהרות גופה הלח והחמים של ליהי. לבסוף מגיע וחודר לאותה ביצית נבחרת, שיצאה לדרכה למרות כל ההורמונים, ששלחנו כנגדה. יחדיו הם מתמזגים לחיים חדשים, שכנגד כל הסיכויים ממשיכים, ניטעים ומשתלטים על רחמה.

   התחלתי מקפץ בשאגות שמחה, שוכח לרגע היכן אני נמצא ומה השעה.  

   "מה פתאום כועס? השתגעת? אני לא יודע את נפשי מרוב אושר! הלואי שיכולתי לבוא אליך עכשיו ולחבק אתכם!". 

   "אני אוהבת אותך ונורא מתגעגעת! אני צריכה לתפור שמלת הריון-כלה. ויש כל כך הרבה דברים לסדר ולהכין גם חתונה וגם תינוק. אזי מתי אתה חוזר?" 

   ליבי נפל לרצפה, באחת נזכרתי היכן אני נימצא, ומה עוד עומד לפני. אולי אבטל את כל העניין? עוד לא מאוחר מדי. אני יכול להחזיר את המקדמה. אבל מאיפה יהיה לי כסף לדאוג למשפחתי המתהווה?  

   "עוד כמה שבועות, מקסימום שלושה חודשים", אמרתי בביטחון מופרז כדי לחפות על החוסר שהרגשתי בפנים.  

   נפרדנו באושר, כאב וגעגוע לופת. 

   אני עומד להיות אבא! תחושת גאווה הציפה אותי. באופן פרדוקסלי ולא הגיוני, הסכנה הקרובה לחיי, הפחידה אותי עתה פחות. הידיעה שאפילו אם חס וחלילה יקרה לי משהו, אני משאיר אחרי המשך, ואפילו משאיר את האמצעים לגדלו ברווחה, עשתה לי טוב. בשום-פנים-ואופן-לא יצליחו להכחיד אותי!

   לקח לי הרבה זמן, אבל בסופו של דבר, נרדמתי, מאושר וטוב-לב. 
 

   שלמה ארצי ממשיך לשיר רחוק.