סיפורים

זה זה


יום אחד בהיר לפתע שמתי לב שאתמול עדיין לא עבר. הכל היה נראה לי אותו הדבר בדיוק כמו אתמול . הצתמררתי. 
הייתי בסלון באותם הדקות, היא הייתה בחדר. קמתי מהספה והלכתי מהר לשטוף את הפנים במים קרים בכיור. 
הרגשתי שזאת לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה, כאילו שטפתי את הפנים שלי ממש לא מזמן. תחושת הדה ז׳ה וו אחזה בי חזק באותם הרגעים כפי שהיא אף פעם לא אחזה בי בחיים.
דפיקות בדלת המקלחת 
קולה של מאמי בקע מצידו השני של הדלת ובמילים האלה וביחד איתה אמרתי ״מאמ אתה יוצא אני מתה לפיפי״
צמרמורת, שוב פעם שטפתי את הפנים במים קרים, הסתכלתי בראי, פניי היו אדומות. הסתכלתי על עצמי בעיניים, ממש אל תוך האישון וקולה הקטן של אמי שאומר ״זה לא טוב להסתכל על עצמך הרבה זמן בראי״ הדהד בראשי.
״נו מאמי!״ היא צעקה לי שנית מהצד השני של הדלת וקטעה לי את המחשבה.
פתחתי את הדלת, אך מולי לא הייתה אף אחת והבית היה נראה ריק לחלוטין.
״היי את..?״ שאלתי בקול אך אף אחת לא ענתה . נכנסתי לחדרה וראיתי שעל גב הסדין של המיטה ישנו פתק.
אחזתי בו ואותיות שנכתבו בעט כחול היה רשום בכתב גדול 
״נסיך מחר אני לא בבית 
ואמא שלי תקפוץ לביקור אז תתנהג יפה״
ובצד שמאל למעלה היה רשום את התאריך של אתמול. 
אבל זה מוזר כי אמא שלה בכלל לא קיימת כבר עשרים שתיים שנה.
לפתע שמעתי את דלת השירותים נתרקת ואת הקול שלי אומר ״זה לא טוב להסתכל בראי יותר מידי זמן!״ 
יוצא מצדה השני.

תגובות