חצי אוטומטי

העצבים שטפו את כל המחוז .

אנשים יצאו מביתם, בחוסר מודעות ובחוסר תקווה.

ייאוש עולמי נחת והיה קשה לקבל חיוכים מסביב.

אף אחד בעצם גם לא היה רוצה שיחייכו אליו, שיצחיקו אותו.

כולם רצו להרגיש ייחודיים, שירגישו רק את הכאב שלהם, שיבינו רק את מה שיש על ליבם להוציא. הם רצו להרגיש מיוחדים, רצו להרגיש אמיצים, רצו רק שירגישו אותם. כמעט מבלי לתת יחס לאדם אחר.

זה היה לילה, היה קר. חסרי בית שגרים בתוך מלונות כלבים נשכבו בצדי הרחובות. עליהם דרכו, כשהן שמות לב, נשים עם עקבים גדולים.

לא אכפת להן, הם מחייכות ובוכות לעצמן. פגועות מהמסע שהיה ובוכות לקראת המסע שממשיך לדחוף אותן כל הזמן אחורה.

הרבה גברים,

הרבה גברים עם ביצים כואבות הסתובבו בין ההומלסים לנשים.

מנסים גם הם להבין באמת איך וכדאי לחיות . האם אפשר לגעת?

האם אפשר לפצוע את הפה? והאם אפשר להשתין בחוץ מאחורי מחסה?

הלב, הלב של כולם כאב.

הם ידעו שהם רעים ורעבים אחד על השני,

הם לא עוצרים, הם רק צועדים.

רומסים ושורפים כל עץ שגידל להם את הפרי.

שקועים בחובות,

שקועים בחוסר עצמאות,

שקועים בבדידות.

אתה רואה אותם ככה, ונאנח.

אולי סוף העולם כבר היה ואנחנו המשכנו לחיות בתוך ובין ההריסות

שהרסו אלה שהיו פה קודם.  

כסף, יין, סמים, דבש, אישה וארוחת דם אחת קדושה .

ואתא ואני חצי אוטומטי.