זה אינו שיר ובכל זאת בחרתי לפרסמו בשירים משום שעלו דברים בדיוק בסדנא האחרונה שהעברתי לתלמידיי על נושא זה.
הפעם אני מציגה צד אחר-של "חוסר הסובלנות" לשונה ולחריג. וזה חומר למחשבה בעיני.
יש לי סדנת כתיבה עם תלמידים שכותבים מעל שמונה שנים איתי, ב"פסגות" מכנים זאת: "מועדון כתיבה." בכל פעם אני מעלה נושא הכולל איסוף חומר תיאורטי, דיון פילוסופי, וכתיבת סיפור בנושא זה.
במפגש האחרון העליתי את נושא החריג והשונה בחברה. סיפרתי את הסיפור של הגיבן מנוטרדם, ואת הסיפור של פנטום האופרה. שתי דמויות ספרותיות המציגות את החריג והיחס אליו בחברה. שני הסיפורים הפכו לקלאסיקות והוצגו באופנים שונים ורבים. סרט, הצגה, אופרה וכו'. כמו כן, העליתי את היחס של הדת היהודית אל המצורע-כאחד שמשלם על עוון מסוים.
מדוע ולמה קשה לנו כבני אדם לקבל את החריג? מה זה עושה לנו?
אחר כך התבקשו התלמידים לכתוב מאמר בעת המפגש עצמו על החריג. מדוע קשה לנו כחברה לקבלו.
בתרגיל השני הם התבקשו לכתוב על אדם חריג או שונה שהכירו ולכתוב באופן אותנטי וכן לחלוטין-על תחושותיהם. וכאן עלו נקודות שמעולם לא חשבתי עליהם. (לראוי לציין כי התואר הראשון שלי הוא בחינוך מיוחד, ועבדתי עם ילדים בעלי לקויי שמיעה, עם אוטיסטים, ובעלי פיגור קל).
אחד המשתתפים שיתף בכנות וכתב: שיש משהו בחריג שגורם לנו לחשוש, להרגיש לא נוח. חשש תת-מודע שאולי זה "מדבק", תורשתי וכו'. הוא סיפר בכנות מדהימה שבעברו הכירו לו בחורה בעלת צליעה קלה, ומעבר לדחייה הפיזית-הרבה מעבר לכך-חלפו בו מחשבות על תורשה. האם זה תורשתי, עובר הלאה וכדומה. וכמובן שהעדיף למרות כל תכונותיה החיוביות לא להפגש איתה עוד. וכאן הוא העלה את היחס בימים קדומים כלפי החריג (שהוא אגב חמור הרבה יותר מן הקיים בימינו): היחס אל הגיבן מנוטרדם, היחס אל המצורע. חוסר הידיעה איך זה קרה, מעורר חששות, פחדים. ולכן, בימים עברו העלו אותם על המוקד, התייחסו אליהם כאל בעלי יכולות כישוף, או מפלצות נוראיות.
אגב, בגלגוליו הרבים של פנטום האופרה-הוא "השתתף" במעין קרקס של צוענים, שם היה מוצג באוהל משלו כדמות חריגה שעוררה סקרנות אצל רבים שבאים לצפות בפניו המעוותים.
משתתפת אחרת סיפרה על אחיה: הוא נישא לבחורה יפהפייה, אחרי לידת בנה היא חלתה בטרשת נפוצה ואט אט גופה בגד בה. בחגים תלמידתי ואמא שלה היו מגיעות לארוחות חג והכלה/גיסה התקשתה לאכול, הייתה מזילה ריר ועם יד על הלב היא אמרה...חשנו דחייה שקשה היה להלחם בה.
אני די הופתעתי מהצד הזה של המטבע. זה פן מעורר מחשבה, כך נדמה לי.
ואני חושבת שאם זו חריגות קלה עוד קל לנו להסתדר איתה, אבל יש מצבים שגורמים אי נוחות.
סטיגמות זה כבר סיפור אחר: הצורך שלנו למקם בני אדם בתוך "מגירות", מבלי להכיר את בני האדם לעומק. אך זה כבר לדיון אחר.
צר לי על אורכם של הדברים. הנושא שאלי משעלי העלה תאם בדיוק את נושא הסדנא האחרונה שלי ורציתי לשתף אתכם בזה.
גלי
.jpeg)
